כמעט אף פעם לא הרגשתי את משקל השנים רובץ על הכתפיים שלי. אני כל הזמן בעשייה, מדלג בין קווי קיצון שונים, ולמשקל השנים אין עבורי משמעות של ממש. אבל כעת לאחר כ- 3 שבועות במהלכם כמעט ולא היינו על פני השטח אלא עמוק, רחוק (מאד) ומתחתיו, וכששבו בנים לגבולם, המעבר הקיצוני הזה בחזרה לשגרה אותו עשיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר, גורם לי לשבת לרגע, לצמצם עיניים, לנשום עמוק ולהרגיש לזמן קצר את השנים רובצות עליי במלוא כובד משקלן. ביום - יומיים - שלושה הקרובים הצלילים, הריחות והטעמים, ובמיוחד שגרות הפעולה, עוד יראו לי כזרים, ואני אעמיד פנים כאילו הכל כתמול שלשום אפילו שלא כך הדבר, ואז בסופו של דבר ההרגל ישוב על כנו.
הפעם זה היה קצת שונה. אני לא אדם של ״הרגשה״ שחושב מהבטן. אין לי שום דבר נגד זה, אבל אני לא פועל ככה. אני אדם רציונלי שפועל על פי עובדות, תרחישים, ניהול סיכונים ותחשיבים. אבל הפעם, אני לא יודע למה, היתה לי ״הרגשה רעה״. לא שיתפתי בזה אף אחד, פרט ל- ש׳ שמבוגר ממני בכמה שנים טובות ושגם היה פעם מזמן המפקד שלי. אני חייב לומר שהתחושה הזו ממש לא ״הפחידה״ אותי, בטח לא ביחס לעצמי אלא יותר ביחס לאנשים שעדיין צריכים פה את נוכחותי. ובגלל שאני אדם פרקטי, בפעם הראשונה בחיי החלטתי להכין את הקרקע גם למצב בו ההרגשה הזו אותה חשתי לראשונה תהפוך למציאות ואני לא אחזור מהמקום אליו נשלחנו. ובהתאם, כתבתי כמה מכתבים לקומץ אנשים שיקרים לי. וביניהם אפילו כתבתי מכתבים ל-3 נשים מתוך אלה שמכירות אותי מפה, מעין סגירת קצוות מסוימת כי אני אדם שלא אוהב להיעלם ולהשאיר קצוות פתוחים, ומסרתי ל- ש׳ בסך הכל כ- 10 מכתבים סגורים וחתומים עם הוראות מדויקות מה לעשות איתם ככל וההרגשה הופכת למציאות (את המכתבים המיועדים לאלה שמפה הוא היה מעביר לאחת מהנמענות, חברה טובה - כן, לך… - והיא היתה דואגת למסור את שני המכתבים האחרים), ובזה שמתי את הנושא מאחוריי והתנתקתי מהכל ומכולם, והלכנו ועשינו מה שצריך ואפילו בהצלחה וכעת כולנו שבנו, הפלא ופלא בחתיכה אחת (יחסית, פרט אולי לכתף שמאל שלי). אני רוצה לחשוב שזו הפעם האחרונה, אבל כבר חשבתי ככה בפעמיים הקודמות, ולאור התקופה בה אנו נמצאים - מי יודע.
משחזרתי, המכתבים החתומים נאספו ללא שנפתחו או נמסרו, ואני כרגע יושב ליד הג׳יפ באמצע שום מקום, בסמוך למדורה קטנה שהבערתי, עם כוס קפה שחור רותח, פותח מכתב - מכתב מאלה שכתבתי לפני זמן קצר שנדמה לרגע, כאילו היה לפני שנים, קורא, מחייך, ומשליך למדורה במחשבה שכנראה החוט שקושר אותי לפה אינו עתיד להינתק בקרוב.
מחר או מחרתיים או בעוד שבוע הקפה יחזור להיות יין, והצבעים לא יצרמו יותר בעין, והשיח שיוצא מהפה יחזור להיות מגוון ושוטף, ותזוזות פתאומיות יפסיקו להקפיץ אצלי מנגנונים בגוף, וההליכה ברחוב תחזור להיות כשל עובר אורח, והשינה תחזור למצבה הטבעי (שגם ככה הוא לא מדהים במיוחד…), והמוח יפסיק להיות מכוון למצב המיוחד הזה, ובעיקר - אני מקווה לפחות שאפסיק לפתח תחושות מוקדמות לא מבוססות, זה לא מתאים ואין לי מושג מאיפה זה הגיע כך פתאום.
בסך הכל נחמד לחזור. גם לפה.
״ושבו בנים לגבולם
השיבי את כל ילדייך
לתת את דמם את נפשם
שומרים בגופם על הבית
ושבו בנים לגבולם
השיבי אלייך בניך
החזירי אותם אל ביתם
לשמור קדושתך גבולותייך״
(איתי זילברשטיין)
*הפוסט הזה לא ממש קשור לפה. אני כותב אותו בעיקר לעצמי, כי זו הפלטפורמה היחידה בה אני כותב דברים שלא קשורים ישירות לעבודה. סיכוי לא מבוטל כי בעוד ימים ספורים הפוסט יימחק.