הבלחי מחשבות

כמעט אף פעם לא הרגשתי את משקל השנים רובץ על הכתפיים שלי. אני כל הזמן בעשייה, מדלג בין קווי קיצון שונים, ולמשקל השנים אין עבורי משמעות של ממש. אבל כעת לאחר כ- 3 שבועות במהלכם כמעט ולא היינו על פני השטח אלא עמוק, רחוק (מאד) ומתחתיו, וכששבו בנים לגבולם, המעבר הקיצוני הזה בחזרה לשגרה אותו עשיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר, גורם לי לשבת לרגע, לצמצם עיניים, לנשום עמוק ולהרגיש לזמן קצר את השנים רובצות עליי במלוא כובד משקלן. ביום - יומיים - שלושה הקרובים הצלילים, הריחות והטעמים, ובמיוחד שגרות הפעולה, עוד יראו לי כזרים, ואני אעמיד פנים כאילו הכל כתמול שלשום אפילו שלא כך הדבר, ואז בסופו של דבר ההרגל ישוב על כנו.

הפעם זה היה קצת שונה. אני לא אדם של ״הרגשה״ שחושב מהבטן. אין לי שום דבר נגד זה, אבל אני לא פועל ככה. אני אדם רציונלי שפועל על פי עובדות, תרחישים, ניהול סיכונים ותחשיבים. אבל הפעם, אני לא יודע למה, היתה לי ״הרגשה רעה״. לא שיתפתי בזה אף אחד, פרט ל- ש׳ שמבוגר ממני בכמה שנים טובות ושגם היה פעם מזמן המפקד שלי. אני חייב לומר שהתחושה הזו ממש לא ״הפחידה״ אותי, בטח לא ביחס לעצמי אלא יותר ביחס לאנשים שעדיין צריכים פה את נוכחותי. ובגלל שאני אדם פרקטי, בפעם הראשונה בחיי החלטתי להכין את הקרקע גם למצב בו ההרגשה הזו אותה חשתי לראשונה תהפוך למציאות ואני לא אחזור מהמקום אליו נשלחנו. ובהתאם, כתבתי כמה מכתבים לקומץ אנשים שיקרים לי. וביניהם אפילו כתבתי מכתבים ל-3 נשים מתוך אלה שמכירות אותי מפה, מעין סגירת קצוות מסוימת כי אני אדם שלא אוהב להיעלם ולהשאיר קצוות פתוחים, ומסרתי ל- ש׳ בסך הכל כ- 10 מכתבים סגורים וחתומים עם הוראות מדויקות מה לעשות איתם ככל וההרגשה הופכת למציאות (את המכתבים המיועדים לאלה שמפה הוא היה מעביר לאחת מהנמענות, חברה טובה - כן, לך… - והיא היתה דואגת למסור את שני המכתבים האחרים), ובזה שמתי את הנושא מאחוריי והתנתקתי מהכל ומכולם, והלכנו ועשינו מה שצריך ואפילו בהצלחה וכעת כולנו שבנו, הפלא ופלא בחתיכה אחת (יחסית, פרט אולי לכתף שמאל שלי). אני רוצה לחשוב שזו הפעם האחרונה, אבל כבר חשבתי ככה בפעמיים הקודמות, ולאור התקופה בה אנו נמצאים - מי יודע.

משחזרתי, המכתבים החתומים נאספו ללא שנפתחו או נמסרו, ואני כרגע יושב ליד הג׳יפ באמצע שום מקום, בסמוך למדורה קטנה שהבערתי, עם כוס קפה שחור רותח, פותח מכתב - מכתב מאלה שכתבתי לפני זמן קצר שנדמה לרגע, כאילו היה לפני שנים, קורא, מחייך, ומשליך למדורה במחשבה שכנראה החוט שקושר אותי לפה אינו עתיד להינתק בקרוב.

מחר או מחרתיים או בעוד שבוע הקפה יחזור להיות יין, והצבעים לא יצרמו יותר בעין, והשיח שיוצא מהפה יחזור להיות מגוון ושוטף, ותזוזות פתאומיות יפסיקו להקפיץ אצלי מנגנונים בגוף, וההליכה ברחוב תחזור להיות כשל עובר אורח, והשינה תחזור למצבה הטבעי (שגם ככה הוא לא מדהים במיוחד…), והמוח יפסיק להיות מכוון למצב המיוחד הזה, ובעיקר - אני מקווה לפחות שאפסיק לפתח תחושות מוקדמות לא מבוססות, זה לא מתאים ואין לי מושג מאיפה זה הגיע כך פתאום.

בסך הכל נחמד לחזור. גם לפה.

״ושבו בנים לגבולם

השיבי את כל ילדייך

לתת את דמם את נפשם

שומרים בגופם על הבית

ושבו בנים לגבולם

השיבי אלייך בניך

החזירי אותם אל ביתם

לשמור קדושתך גבולותייך״

(איתי זילברשטיין)

*הפוסט הזה לא ממש קשור לפה. אני כותב אותו בעיקר לעצמי, כי זו הפלטפורמה היחידה בה אני כותב דברים שלא קשורים ישירות לעבודה. סיכוי לא מבוטל כי בעוד ימים ספורים הפוסט יימחק.

אחרי האזעקות, כולם חוזרים לישון ואני רץ ברחובות לבד, עדיין פצוע אבל הגוף מתגבר, גם הנפש אבל לאט, אין כלב ברחוב, עוד כמה שעות אספוג קצת את המשפחה ואז אצטרף לחברים שלי, סוג של רוטינה שכבר נעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר. הרבה קרה בשבועות האחרונים. אבל כרגע הכל בצד. צריך להתרכז. תהיו טובים ותשמרו על עצמכם.   

ימים נוראים. מסתובב כמו ארי בסוגר. אירגנתי משרד מלא במלון ואני עובד כל יום למעלה מ- 15 שעות, בטירוף, כנראה גם לא מאד נחמד, קצר, ענייני וקר, ומנסה לשמור על איזו שגרה. אפילו עשיתי פה מנוי שבועי לחדר כושר. ביומיים האחרונים כאילו אין די בבלגן שכבר יש, גם עם דלקת בגיד וחסר את התרופות המתאימות לטפל בזה, ולא יכול לרוץ, מה שלא מוסיף עדנה לסיטואציה. חילוץ בדרך קונבנציונלית גם לבעלי צו 8 ייקח עוד כמה ימים טובים. ואז אני מקבל טלפון ומבין שאני צריך להיות בבית לפני הסופ״ש, ומחליט שכל ההליכה הזו בתלם ממילא אינה בשבילי. מרים טלפון ל- 2 חברים שגם הם לא הולכים בתלם. בתוך 18 שעות אני אהיה בחזרה בישראל. די, מספיק. 

אחרי אימון בוקר, ללא ריצה, לא מסופק ועם אנרגיות שצריכות להתפרק. 

(זהו. בבית. עוד כמה שעות עולה על מדים)

לכל מי שדרש בשלומי, וגם לאלה שלא דרשו בשלומי אבל שלומי מעניין אותם - 

1. נתקעתי בחו״ל, הכל בבלגן, מחר אטוס לאתונה במטרה להתקרב ככל הניתן לכשיפתחו מחדש שערי שמים. 

2. הצוות מגויס ואני פה, וזה מגרד לי מתחת לעצמות - שקלתי להגיע לקפריסין ולשחות לארץ אבל אני מבין שזה לא מעשי, גם אין אפשרות להגיע דרך הים בינתיים, ואני מתחרפן לגמרי. 

3. אין מה לדבר אפילו על הבלגן שבעבודה. 

4. קניתי עוד תחתונים, גרביים, חולצות, וכמה סטים של בגדי ריצה כי מי יודע מה יהיה ואף פעם אין יותר מידי בגדי ריצה. 

מקווה שאצל דורשי שלומי (ומתענייני שלומי אשר לא דרשו בו), המצב טוב יותר. 

סעמק. 

*\ אוה קילפי

ממש כאילו חייבת להיות בי

כמות כזאת של כאב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

השחתנו והשלכנו הצדה,

אורח קיום עדין, רגיש,

אשר בוכה בתוכנו.

אולי אני מכור לכאב?

בכל זמן נתון אני קצת פצוע. כל מי שרץ למרחקים ארוכים יודע שריצה היא מה שעושים בין פציעות. ואם גם צונחים, צוללים, שוחים במים פתוחים, מתאמנים באומנויות לחימה ומתווכחים עם חזירי בר, אז נפצעים יותר. אבל הפציעות האלה לא באמת כואבות לי. כלומר הן כואבות, אבל זה כאב שלא מפריע לי באמת. אני סופג אותו. הוא חלק משגרת היום שלי.

מידי זמן, אני נפצע גם בנפש. אם אשים רגע דברים באופן כן ביני וביני, אני אדם קר נוקב וקשה אבל יש בי חרכים, שמידי פעם נשים מיוחדות (עבורי) חודרות דרכן, וכשזה קורה אני פגיע, וזה כואב, והכאב הזה שונה ואחר וממנו קשה יותר להתעלם וההחלמה ארוכה יותר ומתעתעת. אבל בסופו של דבר גם היא מגיעה. ולמרות הכל וחרף כן, אני אשוב ואסתכן גם בכאב הזה כי הנגיעה בנפש דרך אותם חרכים, כה נפלאה. המציאו לה אפילו שם מיוחד. אהבה (:

אז האם זה אומר שאני מכור לכאב? אני לא חושב. אני חושב שאני דווקא מכור לחיים עצמם. עד דק, ועד לקצה.

(כבר לא בחור עולם. בעיר הבירה התוססת, לפני חזרה לארץ מחר. כרגע מתיישב לדרינק עם חברה שגרה באיטליה ובמקרה פה. ומחר בבוקר צפויה ריצה על נהר נפלא. בסך הכל, תלונות - אין.)

אוה קילפי (תרגום מפינית: רמי סערי)*

הערגה ממלאת את הדעת:

ערפל אפלולי בעינים.

היו שלום, אותיות קטנות,

אתן שתמיד היה נדמה כי מסתתר

בכן

מסר חשוב יותר מהשאר.

(היתה תמונה ואינה עוד)

*תשומת הלב לשיר הנפלא הזה, באדיבותה של (גם) חברה טובה.

בחור עולם במדינה רחוקה, מתחיל פגישות ב- 08:30 שזה לפני הזריחה עבור המארחים ולקראת הצהריים עבורי. כפי שהובטח לי, המלון (או ליתר דיוק הפונדק) בו אני מתאחסן נושק ליער עבות ובערב אפילו הגישו במסעדת הפונדק נזיד עשיר, לצד לחם שחור ועבה ושיכר בכוסות ברזל גדולות (טוב לא בדיוק. בירה למי שרצה. אני שתיתי איזה יין דלוח). שאלתי את בעל הפונדק אם יש איזה מסלול ריצה שעובר דרך היער, הוא צחק ואמר שזה לא מקום לטייל בו ויש ביער חזירי בר רבים, רמשים וזוחלים וחיות בר נוספות, וכי באמצע היער יש בקתה עשויה ממתקים בה שוכנת מכשפה (טוב את המשפט האחרון הוא לא אמר).

אני כמובן החלטתי שאין מצב שבעולם שאני לא קם לפני עלות השחר כדי לרוץ ביער. וכך באמת קרה. רציתי לקחת איתי פרוסת לחם כדי להשאיר פירורים על מנת למצוא את הדרך חזרה, אבל ברגע האחרון נזכרתי שהזוג האחרון שניסה את זה נכשל כשלון חרוץ אז הפעלתי GPS בטלפון ובשעון למטרת גיבוי וגם את הרכיב הזה בראש שלא נותן לי ללכת לאיבוד. ובאמת, שבהתחלה היה כיף ממש, די פסיכי אפילו. נכנסתי ליער והתחלתי לרוץ פנימה בשקט על שבילים רעועים מלאי עלים וקצת בוץ, נזהר לא ליפול וקופץ מעל מכשולים. ככל שהתקדמתי פנימה עמוק יותר, הייתי מוכן להישבע שאני מתחיל לראות במרחק נצנוץ של זגוגיות עשויות סוכר ולהבחין בריח של ערמונים קלויים.

לאחר בערך 3 ק״מ די קשים עמוק ביער, כשהחלטתי שבעוד ק״מ אני מסתובב בתקווה להגיע חזרה, אני שומע רעש מוזר מאחוריי. הכל חשוך עדיין, ניצני זריחה באופק אבל ביער זו עוד לא ניכרת, ואני מחליט אינסטקטיבית לא לפתוח פנס לכיוון מקור הרעש, ואז מזהה במרחק של כ- 20 מטר ממני חזיר בר ענק בגודל של פרה קטנה מסתכל עליי במבט די עצבני ומתחיל לרוץ לעברי. התחלתי לרוץ קדימה כמו מטורף, זוכר שאמנם אנשים אוכלים חזירים ולא ההפך, אבל גם זוכר שאם חזיר ששוקל 300 קילו נכנס בך עם החטים שלו זה עשוי להיות לא נעים. אחרי 200 מטר בערך, אני נתקל בסבוכת ענפים על הרצפה, עף קדימה ונופל נפילה מפוארת וסופג אותה תוך שאני מגן על הראש ועל הצלעות (שנפגעו מספיק לאחרונה), מרגיש שמשהו לא נעים קרה בברכיים אבל מתרומם וממשיך לרוץ כשאני נזכר לפתע שחזירים לא יודעים לטפס על עצים. אחרי עוד 100 מטר כשהקולות מתקרבים, אני מזהה עץ יחסית זמין לטיפוס, קופץ עליו ושנייה לאחר מכן שומע חזיר עצבני שעומד למרגלות העץ מבואס ממש שהוא הפסיד בתופסת גובה. השחר בזמן הזה כבר קצת עלה, כך שיכולתי לראות את החזיר למטה, את הברך הפגועה די יפה שלי, קצת שריטות ומכות ושבבי עץ בכל מיני חלקים אחרים, לא משהו דרמטי מידי. לאחר רבע שעה כנראה שלחזיר נמאס, והוא הלך לדרכו להטריד עוברי אורח אחרים אם יש בכלל במקום הזה. חיכיתי עוד 20 דקות ליתר בטחון, ואז ירדתי מהעץ וצלעתי בחזרה את כל הדרך לפונדק. נכנסתי לשם בדיוק כשבעל הפונדק החל להגיש ארוחת בוקר. הוא הסתכל עליי במבט מוזר, ניגשתי אליו מחייך ואמרתי לו כי יצאתי לטייל קצת ביער ומצאתי ערפדים, הוא התרכך וצחק. הוספתי ואמרתי כי אני עולה להתקלח ולהתנקות, ואם אפשר בעוד כחצי שעה אשמח לקפה מהביל ולמנה כפולה של קוטלי חזיר. טריים ככל האפשר.

אני חבול, צולע, אבל באמתחתי חוויה נוספת, ברך נפוחה וכואבת שבתקווה תחלים במהרה ובטן מלאה בבייקון.

(שסיפרתי על זה בבוקר למישהי שהיא (גם) חברה ממש טובה, היא אמרה לי שהיא מקווה שאני לא מתכוון לרוץ ביער הזה שוב.  הדגשתי, שההפך. יש ביני ובין החזיר הזה חשבון פתוח. והוא ייסגר הלילה. אני עוד לא סגור עד הסוף איך אבל רעיונות מתחילים להתגבש)

יושב בטרקלין לקראת טיסה שמתאחרת. 

זה קורה יותר מידי בזמן האחרון, שדברים מתאחרים. גם טיסות. 

ניקיתי מיילים, יש לי חומר לעבור עליו לקראת פגישות אבל אני שומר את זה לחמש שעות הטיסה שלפניי, ומתחיל לכתוב פוסט שמדגדג לי קצת ביומיים האחרונים. וכרגיל, אני נסחף במילים וזה מתחיל להיות מורכב ואני מרגיש את ״הבפנים״ שלי מתחיל להישפך פנימה ולרקום צבעים וצורות, ורבעי טונים, ועולה ויורד, קצת כמו הקונצ׳רטו לכינור ב- a מינור של באך שאני שומע ברקע, ואני כותב באיבחה אחת, בלי לשמור, ועובר את הקליימקס ומגיע לנקודה הכואבת הזו שלוחצים עליה וכל הרפש והמוגלה המחשבתית יוצאים החוצה, והנה - הכל נמחק, האתר עושה ריפרש כלא היה. ואני יושב, נושם את הזעם עמוק לרגע, מחליף אותו בבת צחוק וחושב לעצמי שאין סיכוי שאני כותב הכל מחדש עכשיו. 

במקום זה, תמונה שטחית מהיום שצולמה בשעה 06:30 במרפסת, לאחר ריצה מאומצת ושחייה נהדרת בים שהיה מעט גלי באופן נעים למען האמת, לפני תגלחת ומקלחת רותחת, יחד עם עוד קפה, לקראת יום של טיסות לחור עולם בצמוד ליער (שאמור להיות) מרהיב. יאללה, ממריאים. 

Lies About Love / D H Lawrence

We are liars, because

the truth of yesterday becomes a lie tomorrow,

whereas letters are fixed,

and we live by the letter of truth.

The love I feel for my friend, this year,

is different from the love I felt last year.

If it were not so, it would be a lie.

Yet we reiterate love! love! love!

as if it were a coin with a fixed value

instead of a flower that dies, and opens a different bud.

אנחנו מספרים לעצמנו כל כך הרבה אמיתות שווא על אהבה.

בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב, האהבה אינה נצחית, האהבה אינה מנצחת הכל, האהבה אינה חזקה מכל רגש אחר, האהבה אינה מעוורת והאהבה בוודאי שאינה קבועה.

אהבה אמיתית משתנה, עולה ויורדת, תזזיתית, חמקמקה לפרקים, מהתלת ומשתוללת ובלתי יציבה.

על אהבה צריכים לשמור. לעבוד. לאזן. והגורם המאזן הזה, הוא חברות אמיצה.

בעוד שאהבה רוקדת ואלס שיכורה עם השדים הפנימיים שלנו, החברות מחזיקה לה את הצמה כשהיא מקיאה בקרן רחוב באופן בלתי חינני בעליל, מנקה לה את השפתיים ומאמצת אותה בחיבוק.

בעוד שאהבה בועטת אותך למעלה, ואז למטה, והיא אגואיסטית ושורפת באש שלה אותה ואותך ואת כולם עד עפר ועד כלות, חברות מושיבה אותך בעדנה, מנקה את פצעך, חובשת ומנשקת אותם.

בעוד שאהבה רוצה שהאחר ישתנה עבורך, חברות מבקשת שתשתנה בעצמך עבור האחר.

היום 8 ליוני, הוא ״״

אני הולך להיות מאד שיכור בעוד כמה שעות עם החברים הכי טובים. כוסית או שתיים, ארים גם לכבוד האהבה.

היה נחמד להשתתף בניסוי, פוסט אחד מטה. 

אני כותב פה שנים ארוכות. זו למעשה הפלטפורמה היחידה בה אני כותב. אין לי פייסבוק, אינסטגרם יש לי רק כדי לעקוב אחר הילדים, ואת הלינקדין שלי מנהלים עבורי אנשים אחרים. אני לא כותב פה רק בדסמ. אני כותב פה את עצמי, שזה גם בדסמ יחד עם דברים אחרים. אני כותב פה שטוב, אני כותב פה שרע, אני כותב פה שהלב שלי רן וכשהוא דואב. ובמרוצת השנים רכשתי לי פה כמה חברי אמת. עם חלקם אני בקשר תדיר, ועם חלקם פחות, אבל אני יודע כי כאשר הם קוראים אותי פה, הם עוצרים לשניה ואכפת להם. והמחשבה הזו נעימה. 

בזכותה של טלי, הפוסט המדובר קיבל בערך פי 10 חשיפות מפוסטים רגילים וכמות לייקים שלא קיבלתי פה מעולם. ואין ספק שזה נחמד. אבל מה שעניין אותי באמת לראות, זה מי מהמבקרים החדשים אצלי בבלוג יציץ גם בפוסט או שניים שפורסמו מתחת לזה המדובר, וימצא בהם עניין, ולא רק בתמונה שלי (או ליתר דיוק של כתף ימין שלי…) או בהנחיה המשעשעת שקיבל. והמבחן הזה, למען האמת, נכשל כשלון חרוץ (ולא שחשבתי אחרת). 

כך או אחרת, היה נחמד להשתעשע. ועכשיו - קצת שקט. עד לפעם הבאה.