הבלחי מחשבות

*\ אוה קילפי

ממש כאילו חייבת להיות בי

כמות כזאת של כאב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

השחתנו והשלכנו הצדה,

אורח קיום עדין, רגיש,

אשר בוכה בתוכנו.

אולי אני מכור לכאב?

בכל זמן נתון אני קצת פצוע. כל מי שרץ למרחקים ארוכים יודע שריצה היא מה שעושים בין פציעות. ואם גם צונחים, צוללים, שוחים במים פתוחים, מתאמנים באומנויות לחימה ומתווכחים עם חזירי בר, אז נפצעים יותר. אבל הפציעות האלה לא באמת כואבות לי. כלומר הן כואבות, אבל זה כאב שלא מפריע לי באמת. אני סופג אותו. הוא חלק משגרת היום שלי.

מידי זמן, אני נפצע גם בנפש. אם אשים רגע דברים באופן כן ביני וביני, אני אדם קר נוקב וקשה אבל יש בי חרכים, שמידי פעם נשים מיוחדות (עבורי) חודרות דרכן, וכשזה קורה אני פגיע, וזה כואב, והכאב הזה שונה ואחר וממנו קשה יותר להתעלם וההחלמה ארוכה יותר ומתעתעת. אבל בסופו של דבר גם היא מגיעה. ולמרות הכל וחרף כן, אני אשוב ואסתכן גם בכאב הזה כי הנגיעה בנפש דרך אותם חרכים, כה נפלאה. המציאו לה אפילו שם מיוחד. אהבה (:

אז האם זה אומר שאני מכור לכאב? אני לא חושב. אני חושב שאני דווקא מכור לחיים עצמם. עד דק, ועד לקצה.

(כבר לא בחור עולם. בעיר הבירה התוססת, לפני חזרה לארץ מחר. כרגע מתיישב לדרינק עם חברה שגרה באיטליה ובמקרה פה. ומחר בבוקר צפויה ריצה על נהר נפלא. בסך הכל, תלונות - אין.)