יושב בטרקלין לקראת טיסה שמתאחרת.
זה קורה יותר מידי בזמן האחרון, שדברים מתאחרים. גם טיסות.
ניקיתי מיילים, יש לי חומר לעבור עליו לקראת פגישות אבל אני שומר את זה לחמש שעות הטיסה שלפניי, ומתחיל לכתוב פוסט שמדגדג לי קצת ביומיים האחרונים. וכרגיל, אני נסחף במילים וזה מתחיל להיות מורכב ואני מרגיש את ״הבפנים״ שלי מתחיל להישפך פנימה ולרקום צבעים וצורות, ורבעי טונים, ועולה ויורד, קצת כמו הקונצ׳רטו לכינור ב- a מינור של באך שאני שומע ברקע, ואני כותב באיבחה אחת, בלי לשמור, ועובר את הקליימקס ומגיע לנקודה הכואבת הזו שלוחצים עליה וכל הרפש והמוגלה המחשבתית יוצאים החוצה, והנה - הכל נמחק, האתר עושה ריפרש כלא היה. ואני יושב, נושם את הזעם עמוק לרגע, מחליף אותו בבת צחוק וחושב לעצמי שאין סיכוי שאני כותב הכל מחדש עכשיו.
במקום זה, תמונה שטחית מהיום שצולמה בשעה 06:30 במרפסת, לאחר ריצה מאומצת ושחייה נהדרת בים שהיה מעט גלי באופן נעים למען האמת, לפני תגלחת ומקלחת רותחת, יחד עם עוד קפה, לקראת יום של טיסות לחור עולם בצמוד ליער (שאמור להיות) מרהיב. יאללה, ממריאים.