הבלחי מחשבות

אתמול אחה״צ, לאחר תקופה מסויימת שלא יצא לי, התאמנתי שעתיים וחצי בדוג׳ו. יצאתי משם עם שרירים שורפים בעיקר ברגליים. 

היום בבוקר, בלי יותר מידי שיקול דעת, רצתי 18 ק״מ ושחיתי 2 ק״מ בים. כשיצאתי מהים, התחלתי ללכת על התפר בין החוף לאספלט, והיה רגע שנפלתי מהרגליים כמעט, הן היו בעומס יתר כזה שלא יכלו לרגע לשאת אותי. 

היתה לידי בחורה צעירה, גולשת חיננית, שראתה אותי כמעט נופל ומבלי לחשוב יותר מידי באה לתמוך בי. הודיתי לה, צחקתי, הסברתי שאני צריך דקה לתת לשרירים לנוח, היא הבינה וצחקה והתיישבה לידי על מדרגת האבן, דיברנו קצת, שוב הודיתי לה על כך שזה ממש לא מובן מאליו לחוש כך לעזרה גם אם במקרה הנוכחי לא היה בכך צורך. אחרי 3-4 דקות חזרתי כבר לאיתני ושאלתי אותה אם אני יכול להזמין אותה לכוס קפה קר בבית הקפה ליד, היא חייכה ונאותה. היה נחמד, נחמד מאד אפילו, וכמובן שהמשך לא יהיה לזה כי עד כמה שהיא נחמדה, חיננית ויפת נפש ומראה, היא חסרת הטירוף הזה שאני צריך כדי לקיים מערבולות של נפש. אבל אין ספק שהבוקר שלי היה מעולה, גם בזכותה. 

אני יוצא כרגע מהמקלחת, מרגיש כל סנטימטר בגוף. וגם בנפש. ממוקד. בוקר טוב. 

 * היתה פה תמונה. זה לא אופייני לי כל כך, אבל זה היה נחמד לזמן קצוב להיות קצת נבוך, קצת מוחפץ, וקצת מוחמא - הכל במידה הנכונה ובתמהיל המדויק. כי בסופו של יום, מידות ותמהילים מדויקים הם לא עניין שבשגרה, בדיוק כמו לשים פה תמונה. *

מתכתב עם חברה טובה שגרה בארה״ב. היא מכירה אותי המון שנים, ואפילו פעם מזמן הייתי קצת שלה. אני צריך להיות בסביבה שלה בעוד כשבועיים, ואני מתכוון לקחת יום - יומיים כדי לבלות קצת בחברתה ובחברת עוד כמה ידידים טובים. והשיחה גולשת, והיא כפי שהיתה תמיד קצת תובענית, קצת רכושנית, והמון חכמה ורגישה, ולמרות שאני אדם סגור ביחס לדברים אישיים, לאט לאט היא מוציאה ממני דברי אמת לגבי רצונות, אכזבות, עצב, שמחה וסיפוק, ורגש, וגם חולקת קצת משלה, ואז אנחנו נוגעים קצת בעבר וקצת בהווה ובסוף היא אומרת לי משהו שנשאר אצלי גם לאחר השיחה ומעורר אצלי מחשבה:

“Do you remember the times I let you be with my two girlfriends? You showed disapproval - you couldn’t understand how I was willing to let you be with another woman, let alone two, and such beautiful, magnetic women at that. You were even a little hurt. And I told you that I wanted you to learn how to stretch the limits of your emotional endurance.

I never told you this, but do you know what I told them? I told them they could do anything physical with you - that there’s nothing physical that could truly break you. But God help them if they fell in love with you, or if they let you fall in love with them - because that’s your weakness.

And after all these years, it seems that hasn’t changed. Your body is strong. Your spirit is strong. Your willpower is unshakable. But beneath all that - you’re sensitive. You fall in love, given the right circumstances. And once you do, you don’t let go.

And you know what? That’s the thing I loved most about you. And I’m glad it hasn’t changed.

Don’t change, Z.”

וכל מה שהיא אומרת כנראה נכון, אבל הסיפא של הדברים נכונה ביתר שאת. כשאני מסתכל על עצמי - על חוזקותיי וחולשותיי, אני לא באמת רוצה להשתנות. וכנראה שנפל המזל בחלקי ויש אנשים שאספתי במהלך חיי, וכאלה שעוד אאסוף, שעל כל המורכבות שבי גם לא רוצים שאשתנה אלא שאשאר בדיוק כפי שאני.

אני חושב שהתשובה שלי אליה, אותה היא לעולם לא תקרא, היא זו -

״There are many kinds of love.

There’s selfish love - love that exists only on your terms, with little regard for the other person.

There’s submissive love - the kind that forgets the self and lives only to give to the other.

And then there’s considerate, embracing love - a rare balance between the two, where both people are truly seen and held in equal measure. That kind of love is the rarest of all, and its nature is to endure.

And you, V, you taught me what that kind of love feels like.To this day, I know I matter to you - and you know that the feeling is entirely mutual.

You won’t read this, and I assume you’ll never read any of the other words I’ve written here either. But my feelings for you transcend time and distance. And sometimes, a touch from someone who truly cares reminds you of fundamental truths - how things should be when they are right.״

עוד כשבועיים אהיה קצת בחברתה של V. אבל עד אז, יש לי קצת חומר למחשבה וביקור בעוד יבשת או שתיים. לפי המארח שלי בביקור בשבוע הבא, המלון היחיד בחור הזה בו אני צריך להיות מצוי בפתחו של יער עד בו יש עדיין דובים, נמרים ומתגוררת המכשפה של עמי ותמי. מעניין איך ירגיש לרוץ שם עמוק בפנים לפני עלות השחר.

כן,  כבר כתבתי על V בעבר

כולם נקיים ולובשים לבן, והאוויר נקי, וברקע מים זורמים ואין סוף כוכבים, ועל השולחן מגדנות ושלל ירק טרי, ושלל מין הים ושלל מין החי, ואלכוהול מעולה ומים מבעבעים, ואני מוקף באהבה ומחייך וחושב שיש בי הרבה פחות כעס בימים האחרונים, גם על עצמי וגם על אחרים ובכלל. והפצעים האחרונים הגלידו יפה, אני מניח שכולם יעלמו כלא היו חוץ מאחד או שניים שיותירו צלקת קטנה ואלה תתווספנה לרבות אחרות שמעטרות אותי, ואפילו יש כבר כמה פצעים חדשים לגמרי מהטיול הנוכחי וגם סביבם יש סיפור קטן. וביום מהימים אני אמצא את זו שארצה לספר לה את הסיפור של כל אחת מהצלקות שלי, ויש הרבה מאלה, והיא תרצה לשמוע, לא רק את סיפורן של הגדולות והמפוארות שקל לספר וקל לשמוע אודותיהן, אלא גם את סיפורן של אלה שנחבאות יותר בעור ובנפש, אלה שכדי לדבר עליהן צריך את כל הדברים האלה שממש קשה לבסס אבל נפלא שזה קורה. ולבינתיים, חג שמח.

״תגיד, ז׳, למה יש לך בכל מקום אזיקונים ואיזולירבנד חבלה?״

״ובכן, יש לזה לרוב שימוש מאד מסוים. מאד. אבל הסיבה הרישמית היא, כשזה קורה באמצע הנחל - 

אז אפשר לעשות את זה -״

כשהשחר עולה פה בשטח בסוף ריצת בוקר מאומצת, עם המון עליות וירידות ועליה אחת גדולה בסוף, אתה תוהה כמה יופי קיים בדברים הפשוטים וכמה מעט צריך כדי לספוג אותו. פשוט, מעט - אבל מדויק. 

מי אנחנו?

בסיכומם של דברים וככלות הכל, אין אנו אלא קליפה המלאה בזכרונות של מה שהיה, ובתקווה למה שעוד יהיה. זכרונות, ותקווה. ההווה לא באמת קיים. אין דבר כזה ״הווה״. ההווה הוא תחפושת מאחוריה עומד עתיד, המבקש להיות עבר. וכשמתפנים לרגע לחשבון נפש, אנחנו מפשפשים במעגל הזיכרונות הצרובים בנו, מעין מאגר של תמונות צילומי מסך רב ממדיות המציפות בנו רגש, טעם וריח, שברירים של מגע, כשסכומם של כל אלה עולה על סכום החלקים המציפים אותנו.

אני מפשפש באלבום הפרטי שלי ונזכר איך רקדנו יחד כל הלילה, עד אור הבוקר (ומי שמכיר אותי יודע שריקודים כאלה אינם דבר תדיר אצלי…), כשהיא צמודה אליי, ושנינו מזיעים והיא מריחה כמו טיפות של טל על פרחים בעת שחר ופשוט אי אפשר להפסיק לגעת, והיינו ללא טיפה של אלכוהול או כל חומר אחר, שיכורים ושלובים אחד בשניה, ובשלב מסוים האנרגיות בינינו היו כאלה שלא ניתן היה לשאת עוד את אי החיבור שלהן, כך שמצאנו פינה שקטה יותר והעולם עמד לרגע בצד, בעוד האנרגיות הזורמות שלנו משתלבות. היו כמובן שלל רגעים לפני, ורגעים אחרי, וחלקם היו טובים וחלקם  פחות, וחלקם פשוט רגילים, אך תמונת המסך שנצרבה בי היא של אותה נקודה בזמן והיא חולפת בי כשאני מדפדף באלבום שלי בעת חשבון נפש מהיר.

‏ואני גם נזכר ברגע ההוא בו הלכתי לאיבוד באותה עיר ענקית, ולאחר שעות של שיטוט מצאתי את עצמי בלב כיכר הומה, במרכז רבבות של אנשים שאינם דומים לי המופתעים לראות אותי בקרבתם, ואיך במקום לפנות לאחור ולסגת הצטרפתי אליהם, כך שלשעה קלה הייתי חלק מהם. זו לא הייתה מטרת הנסיעה שלי לאותה יבשת רחוקה, והיו שלל רגעים אחרים לגמרי במהלך הביקור, אבל זה הרגע שצרוב אצלי באלבום הפרטי שלי, ואני מדפדף בו בחשבון הנפש ושותה בצמא את אותה תחושה הזורמת לרגע אחד קטן שוב בעורקיי. ויש לי עוד שלל תמונות מסך מעין אלה שחולפות לנגד עיניי.

אני בסך הכל אמן. צלם של רגעים הנתפסים במצלמה האישית שלי. התמונות שאני מצלם הן רב ממדיות, יש בהן גם צורה אבל גם טעמים, ריחות וזכר של מגע, הן לא מתעדות רגעים זוגיים כאלה ואחרים בלבד, הן מכילות רגעים מגוונים כפי שגם אני מגוון.

וכבר למדתי זה מכבר, לא לנסות ולשחזר בעתיד רגעים שנצרבו בי בעבר, כי אלה קרו מאליהם, באופן טבעי וספונטאני, וכאן טמון חלק נכבד מהקסם שלהם. אני מבין שעליי פשוט לחיות את החיים, כפי שאני מבין אותם וכפי שאני רואה אותם, ומנגד להיות קשוב למתרחש סביבי. ובאומנות כמו באמנות, אין חוקים.

שאל אותי ד׳ במעין בדיחות דעת, מה יקרה אם הפעם יהיה לנו קצת פחות מזל. חשבתי לרגע ועניתי, ספק לו וספק לעצמי, כי מצד אחד האלבום האישי שלי מלא ורווי בטוב. ומנגד, יש בו עוד מקום לתמונות רבות נוספות. כך שטרם בא מועד לסיכום, וכרגיל, מזל אף פעם לא מזיק, אולם נמשיך לסמוך אחד על השני וזה אמור להספיק, גם הפעם.

יושב באיזה בר יין שקט ונעים ביפו עם ש׳, אשר גדלה 3 בניינים לידי והיתה כמו אחות שלי במשך כל כך הרבה שנים. החיים הביאו לכך שבשנים האחרונות קצת נפרדו דרכנו, עד שנפגשנו שוב בארוחת הערב עם א׳ לפני זמן מה. ש׳ תמיד היתה אדם מגניב. יפה כמו תמונה, מצחיקה וקולית כזו. כולם היו מתאהבים בה אחרי 30 שניות. אני הייתי - מי שהייתי - שזה קצת כמו עכשיו רק פחות משויף בקצוות. אני הרבה דברים, אבל לא ״מגניב״. ובגלל זה החיבור שלנו היה מיוחד, משלים כזה. לא ראיתי אותה קרוב ל-5 שנים, ובאמת שהתגעגעתי. היא נותרה מגניבה. ואני נותרתי - אני. ואנחנו יושבים וצוחקים, ובקבוק היין הראשון נגמר, והמלצרית שקצת התאהבה ב- ש׳ לדעתי (כמו כל מי שמכיר אותה) כבר חזרה עם בקבוק נוסף כאשר ש׳ קצת מפלרטטת איתה.

לאחר זמן קצר, ש׳ פונה אליי בשאלה מוזרה שנראה כי ישבה אצלה במהלך הערב - ״תגיד ז׳, עכשיו כשאתה מספיק שיכור כדי להיות חופשי ומשוחרר ולא מספיק שיכור כדי להיות עדיין מרוכז וענייני, אני יכולה לשאול אותך שאלה?״

״בוודאי״, עניתי.

ואז היא הפילה את הפצצה. ״תגיד, בתקופה ההיא שאני הייתי בקומונה ואתה בקורס קצינים, והיית מגיע הביתה קצת יותר ושאני לא הייתי היית קופץ אלינו לומר שלום, היית שוכב עם אחותי הקטנה?״

ד׳ אחותה הקטנה של ש׳, היתה עמי בזמנו בקשר מעולה, קצת כמו אחות קטנה, טוב - אולי לא בדיוק…, אבל אני מניח שהכוונה ברורה. אנחנו למעשה בקשר מעולה עד היום. אחרי כל מיני גלגולים, היא מצאה את עצמה כאומנית ברמה בין לאומית, והיא חיה בארה״ב עם בת הזוג שלה ומסתובבת בעולם. פגשתי אותה לאחרונה לארוחת ערב במנהטן בפברואר בשנה שעברה.

״נו, אתה מוכן לענות כבר ולפתור לי את הסוגיה הזו אחרי כל כך הרבה שנים? ושתדע לך שחקרתי על זה את ד׳ כל כך הרבה פעמים ולא קיבלתי ממנה תשובה״.

אני מסתכל עליה, מתלבט. לוגם עוד לגימה מהיין ומתחיל לדבר באופן מדוד - ״ש׳ את מכירה אותי כמו שלא הרבה מכירים. את מודעת להעדפות המיניות שלי, נכון? הרי היינו ביחד כמה פעמים עם נשים נוספות וגם פעם ממש מזמן באת איתי לדאנג׳ן שהיה עוד ביפו, את זוכרת?״ כאן המקום אולי לציין, ש- ש׳ תמיד היתה סקרנית, כלומר גם מגניבה - וגם סקרנית, ויצא לנו לא אחת להשתעשע יחד כשאנו מקפידים לא להיות אינטימיים רק שנינו; בכל זאת - חברי ילדות טובים.

״אתה מתכוון לזה שאתה נהנה שמרביצים לך, דורכים עליך ואתה מת על כפות רגליים?״, היא שאלה כשהיא מתייחסת לזה בחיוך ובביטול. ״אני מכירה את השטויות האלה שלך מגיל 12 כבר, ואת כל המניפולציות שהיית מפעיל על הבנות בכיתה כדי איכשהו להתקרב להן לרגליים. וכולם פחדו ממך אז לא אמרו כלום.״

חייכתי במבוכה. ״את יודעת מה היחסים בין ד׳ לבת הזוג שלה?״, שאלתי. ״שמת לב לניואנסים ביניהן? דיברתן על זה פעם? הן בנות זוג אוהבות ומסורות אבל ד׳ היא גם השולטת שלה. זה מי שהיא, זה חלק ממנה. ולשאלתך, אני חושב שהיא גילתה את זה לראשונה בגיל 16 כשאת היית בקומונה ואני הייתי חוזר מקורס קצינים ומבקר אותה… כלומר לא זיינתי את אחותך הקטנה. אולי, ההפך למען האמת. אבל היינו מבלים זמן יחד, בו היא היתה חוקרת כל מיני דברים שעניינו אותה, ואני - אני הייתי שפן ניסיונות מעולה.״

שקט. הבקבוק השני כמעט נגמר. ואני חושב לעצמי איך זה יכול להיות ש- ש׳ נראית כאילו כל כמות האלכוהול הזו אפילו לא מזיזה לה. ומנגד, כבר אמרתי שהיא האדם הכי מגניב שאני מכיר.

״אני חושבת שבאיזה שהוא מקום כל הזמן ידעתי״, היא אמרה לבסוף. ״תגיד ז׳, מה אני אעשה איתך? לא השתנת בשיט מכיתה ד׳ ונראה לי שבגילנו המופלג כבר גם אין באמת ציפייה שתשתנה״, הוסיפה בעודה מסמנת למלצרית שמיהרה להגיע אליה עם חיוך מצפה שהעיד שוב כי ש׳ כנראה עושה לה את זה ממש. “תביאי לנו בבקשה 2 כוסות של הוויסקי המעושן הזה, ש- ז׳ פה כל כך אוהב. בסדר חמודה?״, היא הוסיפה. ואז המשיכה ואמרה ״ואוו תקשיבי, חמודה, איזה סנדלים יפים יש לך, ז׳ תסתכל ותראה איזה סנדלים יפים יש לה, ואיזה לק יפה יש לה על הציפורניים ברגליים, נכון?״, אמרה בקול חמוד ורגיל לגמרי כשהיא מסתכלת עליי בחיוך, ומותירה גם את המלצרית וגם אותי מסמיקים קצת בחוסר נוחות.

המלצרית רצה להביא לנו וויסקי בעודי מנסה להחזיק את המחשבות שלי המבקשות להתפזר באדי האלכוהול, במקום.

״אני מבין שסיימנו את עניין ד׳״, אמרתי בחיוך. ״כן כן״, ש׳ השיבה. ״אבל נראה לי שכדי לחתום את הנושא עד הסוף, אנחנו נסיים את הערב עם המלצרית. אתה תוכל לשחק לה בכפות הרגליים כמו שאתה אוהב, והיא תוכל לשחק לי בכוס כמו שאני אוהבת, וכולם יהיו מרוצים. ונראה לי שעוד כוס וויסקי אחת, נהיה שנינו בדיוק מוכנים לזה. ולכוס הזאת נזמין גם אותה.״

אמרתי כבר ש- ש׳ מגניבה, לא?

ישבתי אמש ל(המון) יין ובהמשך לו באופן בלתי מתוכנן גם ל(שוב המון) וויסקי עם ש׳, חברת ילדות ממש טובה אותה לא ראיתי המון זמן, שהיא גם האדם הכי מגניב שאני מכיר, ועל המפגש הזה אכתוב מחר / מחרתיים כשאדי האלכוהול האלה יתפזרו לי מהראש. בין היתר, ש׳ הזכירה לי (בשלב שעוד היה אפשר לזכור משהו…) את הפעם בה ירדתי מלבנון לחופשת שבועות קצרה, והיא וכמה חברים נוספים פגשו אותי ברמת הגולן וחגגנו את שבועות כולנו ליד מפל נסתר וצלול, לצידו בריכה קרה ומרעננת, עצים, המון ירוק ובלילה מיליון כוכבים. החלטתי שגם השנה נחגוג באופן דומה, והיה קל לשכנע את החברים וכולנו נגיע לאותה נקודה קסומה ובלתי מתויירת, נקים מאהל, נכין אוכל כיד המלך ונפרוש שולחן שעליו מיני מגדנות, ויין כטוב ליבנו, ונלבש לבן ונחגוג עד שחר, וכמה ימים אחר כך נחליף את הלבן במדים ונתנדב לתקופה נוספת, כי יש בקשות להן לא באמת ניתן לסרב.

למדנו יחד באוניברסיטה לפני המון שנים, וכפי שדבר אחד מוביל למשנהו מצאתי את עצמי פעם או פעמיים (או יותר), אזוק למעקה בשירותי הנכים בפקולטה, ערום, מנוצל לצרכים כאלה ואחרים, והכל למטרת שיפור כושר הריכוז ועמידה (קשה והחלטית…) (גם) במשימות. זה נגמר כאשר באחת הפעמים היא קצת הגזימה, לקחה לי את הבגדים מהתא והשאירה אותי אזוק למעקה אבל את הדלת פתוחה, וכביכול הלכה, מה שאילץ אותי כדי לצמצם נזק אחד, לגרום לנזק אחר, ולנתק את המעקה מהקיר, לנעול את הדלת, לקרוא לחבר שיארגן לי בגדים, ולהתנקם בה לאחר מכן באופן שלא בטוח שכדאי לכתוב פה… מאז הקשר מן הסתם לא חזר להיות כפי שהיה, וגם לא שירותי הנכים בפקולטה.

חלפו מאז המון המון שנים, ולא נותרנו בקשר.

היום במהלך מו״מ מורכב, נכנסת לחדר הישיבות שלי ״יועצת״ של הצד השני. אחרי דקה שנינו מזהים ומחייכים, וכמובן לא אומרים מילה.

בתום 3 שעות של דיונים די מוצלחים למען האמת, אני מזמין אותה אליי לחדר להחליף כמה מילים.

היא נכנסת, אני מגיף את הדלת ושנינו מתחילים קצת לצחוק, כשאני אומר לה שהחשבון בינינו לא סגור עד הסוף.

היא שואלת בחצי התגרות וחצי צחוק, איך היא יכולה לסייע בסגירת החשבון, ואני פותח את המגרה שלצד השולחן שלי, שולף משם זוג אזיקים, ומציין כי עד לפגישה הבאה היא מוזמנת לחשוב אם אלה יכולים לסייע לה במציאת הפתרון לבעיה. היא מחייכת, אומרת כשהיא מעט מסמיקה שהיא מבינה שלמדתי ברבות השנים כמה דברים חדשים, ומכניסה את האזיקים לתיק. משם היא הולכת לעוזרת שלי ומתאמת פגישה לשבוע הבא.

כל מה שנשאר לי זה להרכיב פה בימים הקרובים איזה מעקה…

יש אמיתות ברורות, אקסיומות ממש, שצריכות להיות מוטמעות על לוח לב ובמחשבה: לא משנה כמה אדם עצוב או מוטרד, השמש תזרח בכל בוקר והקפה יהיה חזק וחם; מה שאכלת אתמול יצא החוצה היום, או מחר, או למצער מחרתיים; ספורט לא בהכרח יעשה אותך בריא, אבל לבטח יוסיף לשמחה שלך; וכשזה נכון ואמיתי זה גם פשוט, לא מסובך, זורם כמים בנחל וממלא בטוב, בציפייה, ובנהרות של אושר, וברגע שהפשטות הזו אינה עוד כך מתפוגגים עמה גם אם אט-אט, הטוב והאושר והציפייה, ומה שמחזיק את המבנה הרעוע הזה עד שיקרוס הם לא השורשים שנגדעו אלא זכרונות העבר והעקשנות הטבועה בנו להתרפק על אלה.

אקסיומות.

בוקר (ממש) טוב (: