למדנו יחד באוניברסיטה לפני המון שנים, וכפי שדבר אחד מוביל למשנהו מצאתי את עצמי פעם או פעמיים (או יותר), אזוק למעקה בשירותי הנכים בפקולטה, ערום, מנוצל לצרכים כאלה ואחרים, והכל למטרת שיפור כושר הריכוז ועמידה (קשה והחלטית…) (גם) במשימות. זה נגמר כאשר באחת הפעמים היא קצת הגזימה, לקחה לי את הבגדים מהתא והשאירה אותי אזוק למעקה אבל את הדלת פתוחה, וכביכול הלכה, מה שאילץ אותי כדי לצמצם נזק אחד, לגרום לנזק אחר, ולנתק את המעקה מהקיר, לנעול את הדלת, לקרוא לחבר שיארגן לי בגדים, ולהתנקם בה לאחר מכן באופן שלא בטוח שכדאי לכתוב פה… מאז הקשר מן הסתם לא חזר להיות כפי שהיה, וגם לא שירותי הנכים בפקולטה.
חלפו מאז המון המון שנים, ולא נותרנו בקשר.
היום במהלך מו״מ מורכב, נכנסת לחדר הישיבות שלי ״יועצת״ של הצד השני. אחרי דקה שנינו מזהים ומחייכים, וכמובן לא אומרים מילה.
בתום 3 שעות של דיונים די מוצלחים למען האמת, אני מזמין אותה אליי לחדר להחליף כמה מילים.
היא נכנסת, אני מגיף את הדלת ושנינו מתחילים קצת לצחוק, כשאני אומר לה שהחשבון בינינו לא סגור עד הסוף.
היא שואלת בחצי התגרות וחצי צחוק, איך היא יכולה לסייע בסגירת החשבון, ואני פותח את המגרה שלצד השולחן שלי, שולף משם זוג אזיקים, ומציין כי עד לפגישה הבאה היא מוזמנת לחשוב אם אלה יכולים לסייע לה במציאת הפתרון לבעיה. היא מחייכת, אומרת כשהיא מעט מסמיקה שהיא מבינה שלמדתי ברבות השנים כמה דברים חדשים, ומכניסה את האזיקים לתיק. משם היא הולכת לעוזרת שלי ומתאמת פגישה לשבוע הבא.
כל מה שנשאר לי זה להרכיב פה בימים הקרובים איזה מעקה…