מי אנחנו?
בסיכומם של דברים וככלות הכל, אין אנו אלא קליפה המלאה בזכרונות של מה שהיה, ובתקווה למה שעוד יהיה. זכרונות, ותקווה. ההווה לא באמת קיים. אין דבר כזה ״הווה״. ההווה הוא תחפושת מאחוריה עומד עתיד, המבקש להיות עבר. וכשמתפנים לרגע לחשבון נפש, אנחנו מפשפשים במעגל הזיכרונות הצרובים בנו, מעין מאגר של תמונות צילומי מסך רב ממדיות המציפות בנו רגש, טעם וריח, שברירים של מגע, כשסכומם של כל אלה עולה על סכום החלקים המציפים אותנו.
אני מפשפש באלבום הפרטי שלי ונזכר איך רקדנו יחד כל הלילה, עד אור הבוקר (ומי שמכיר אותי יודע שריקודים כאלה אינם דבר תדיר אצלי…), כשהיא צמודה אליי, ושנינו מזיעים והיא מריחה כמו טיפות של טל על פרחים בעת שחר ופשוט אי אפשר להפסיק לגעת, והיינו ללא טיפה של אלכוהול או כל חומר אחר, שיכורים ושלובים אחד בשניה, ובשלב מסוים האנרגיות בינינו היו כאלה שלא ניתן היה לשאת עוד את אי החיבור שלהן, כך שמצאנו פינה שקטה יותר והעולם עמד לרגע בצד, בעוד האנרגיות הזורמות שלנו משתלבות. היו כמובן שלל רגעים לפני, ורגעים אחרי, וחלקם היו טובים וחלקם פחות, וחלקם פשוט רגילים, אך תמונת המסך שנצרבה בי היא של אותה נקודה בזמן והיא חולפת בי כשאני מדפדף באלבום שלי בעת חשבון נפש מהיר.
ואני גם נזכר ברגע ההוא בו הלכתי לאיבוד באותה עיר ענקית, ולאחר שעות של שיטוט מצאתי את עצמי בלב כיכר הומה, במרכז רבבות של אנשים שאינם דומים לי המופתעים לראות אותי בקרבתם, ואיך במקום לפנות לאחור ולסגת הצטרפתי אליהם, כך שלשעה קלה הייתי חלק מהם. זו לא הייתה מטרת הנסיעה שלי לאותה יבשת רחוקה, והיו שלל רגעים אחרים לגמרי במהלך הביקור, אבל זה הרגע שצרוב אצלי באלבום הפרטי שלי, ואני מדפדף בו בחשבון הנפש ושותה בצמא את אותה תחושה הזורמת לרגע אחד קטן שוב בעורקיי. ויש לי עוד שלל תמונות מסך מעין אלה שחולפות לנגד עיניי.
אני בסך הכל אמן. צלם של רגעים הנתפסים במצלמה האישית שלי. התמונות שאני מצלם הן רב ממדיות, יש בהן גם צורה אבל גם טעמים, ריחות וזכר של מגע, הן לא מתעדות רגעים זוגיים כאלה ואחרים בלבד, הן מכילות רגעים מגוונים כפי שגם אני מגוון.
וכבר למדתי זה מכבר, לא לנסות ולשחזר בעתיד רגעים שנצרבו בי בעבר, כי אלה קרו מאליהם, באופן טבעי וספונטאני, וכאן טמון חלק נכבד מהקסם שלהם. אני מבין שעליי פשוט לחיות את החיים, כפי שאני מבין אותם וכפי שאני רואה אותם, ומנגד להיות קשוב למתרחש סביבי. ובאומנות כמו באמנות, אין חוקים.
שאל אותי ד׳ במעין בדיחות דעת, מה יקרה אם הפעם יהיה לנו קצת פחות מזל. חשבתי לרגע ועניתי, ספק לו וספק לעצמי, כי מצד אחד האלבום האישי שלי מלא ורווי בטוב. ומנגד, יש בו עוד מקום לתמונות רבות נוספות. כך שטרם בא מועד לסיכום, וכרגיל, מזל אף פעם לא מזיק, אולם נמשיך לסמוך אחד על השני וזה אמור להספיק, גם הפעם.