הבלחי מחשבות

‏״מה קרה לבלוג שלך, למה אתה לא כותב יותר טקסטים בדסמים?״ כך נשאלתי מספר פעמים לאחרונה על ידי כמה (א)נשים, שמסתבר כי עוקבים אחרי פה עוד מימים ימימה.

הבלוג הזה קיים שנים רבות. חלקים מסוימים ממני מרוחים פה על גבי ציר הזמן. מדי פעם אני מרפרף בארכיון, חולף על פני ציר הזמן ונזכר בתקופות חיים שונות ובאירועים שליוו אותן. אני כותב פה באופן מסוים. אני כותב אמת עטופה בחומרי טעם וריח. אני כותב את מה שמתחולל בי. ומאחר שבדסמ הוא חלק ממני, הוא תמיד מהול בצורה כזו או אחרת במה שאני מרגיש ומרוח פה בכל מקום. לפעמים הוא נמצא בחזית, באופן שמוביל את קו המחשבה שלי, ולפעמים רק כצל העומד באופן מרומז לצד האירועים עצמם. אבל הוא תמיד קיים. ואני בטוח שחדי ההבחנה, יודעים לזהות את הצלילים של הבדסמ גם במקומות בהם אלה נחבאים.

בתקופה האחרונה, אני מגלה כי גם הבדסמ שלי מתפתח. הקצוות שלו נמתחים, נוגעים במקומות חדשים, ומפתיעים אותי בתמהילים שלא הכרתי. בדסמ תמיד היה עבורי חלק מ-רגש. מספר פעמים מועט בעבר וגם לאחרונה, ניהלתי קשרים בהם הבדסמ לא היה במרכז הקשר, למרות שהוא היה עדיין נוכח. אני חושב שדווקא סיטואציה מעין זו, מאפשרת לחקור קצת יותר את הנושא הזה בתוך עצמך. ובתקופה כזו של חקר עצמי אני נמצא כרגע.

כך שבשורה התחתונה, בדסמ תמיד היה, וגם תמיד יהיה, חלק ממי שאני, ואני לא מחביא אותו בתקשורת שלי מול נשים, וגם שלל הדברים שמושכים אותי (וכל מי שקצת קרא אותי בעבר מבין למה אני מתכוון…) לא ממש השתנו, אבל היריעה שלי התרחבה באופן שאני עדיין לא ממש מזהה עד הסוף.

לכן אני לא כותב פה לאחרונה על התמסרות, כמיהה, ערגה וצורך, וגם לא על עינוג של חורים, ואפילו לא על כפות רגליים…, ולא כי אלה לא מעסיקים אותי או לא מושכים אותי, אלא מאחר שכרגע לפחות הם לא עומדים במרכז המחשבה שלי.

אנשים צריכים להקפיד להתפתח. בכל גיל. להרחיב מעט את המקומות בהם הם נוגעים, לחפש בין נקיקים מקומות נוספים שמעניינים אותם ושהם מוצאים בהם טוב. ובכנות, אני מנסה לזקק את הטוב גם באירועים בהם הטוב הזה נמהל בתחושות נוספות. וכרגע, גם אם לא באופן ישיר, בכך עוסקים הטקסטים שלי פה. ואני יודע שחדות העין מבינות את זה, ואני מודה (מאד) לאלה ששמות לכך לב ואף עוזרות לי בשיחות מעמיקות ופרטיות, להרחיב ולהעצים, ואף לעודד, את החיפוש העצמי הזה.

אני מניח שברבות הזמן, התקופה הזו תהיה תקופה נוספת עליה אסתכל בארכיון רב השנים בבלוג, אחייך, ואזכר כיצד הרגישו כאבי הגדילה. אבל שלא יהיו פה טעויות או אי הבנות - הכל, בשורה התחתונה, קשור גם לבדסמ. כי בדסמ הוא לא רק כאב, השפלות, סגידה ושירות, הוא גם איחולים של בוקר טוב, ורבע טון של קול עולה ויורד, והאופן בו מנוסחת תשובה, ופרח שמוגש עם חיוך נבוך, וזוויות הפה שנמתחות במהלך חיוך, ומצמוץ עיניים, וסומק בלחיים, ונימוק אחד נוסף מעבר למה שבאמת צריך, ועליה של שתי פעימות בדופק כשהיא נכנסת לחדר, ומחשבה של דקה נוספת לפני השינה, והשתוקקות קטנה שנשתלת בלב וצומחת לה אט אט, ומתן חשיבות, וציפייה, ועוד ועוד, וכל אלה הם יסודות לכל מה שמגיע בעקבותיהם וצומח על הדשן שלהם. וכל אלה לא נעדרים ממני, גם אם כרגע הכל עדיין קצת מבולבל.

אז מאחר שלא ניתן לקצר את זמן הכנת התבשיל גם אם הרעב מתגבר במהלך הבישול, אני ממתין בסבלנות עם עצמי, לפחות אולי לעת הזו, עד להבנה טובה יותר. ולמי שבכל זאת נפשו חפצה בטקסטים העוסקים בשוטים ובעקרבים, ברתמות ובדילדו, ובכפות רגליים, שימתין בסבלנות כי בשבוע הבא אני שוב בברלין, והפעם, בניגוד לפעמים האחרונות, קבעתי עם חברים…

מתעורר בשעה 04:15 -

36,356 בעיות

28,254 תהיות

355,129 התלבטויות וחוסרים.

06:45, אחרי 14 ק״מ ריצה ו- 1.5 ק״מ שחיה בים -

0 בעיות

0 תהיות

0 התלבטויות וחוסרים. 

07:30 - אחרי תגלחת, מקלחת, קפה חזק, לבוש בקפידה, נכנס לרכב ליום חדש.  

אין כמו שגרה.

טלפון ממספר שאני לא מכיר באמצע השבוע. בדרך כלל אני לא עונה לכאלה, הפעם עניתי. מהצד השני חבר ילדות עמו לא דיברתי המון שנים. חבר הילדות הזה, גדל איתי ביחד בשכונה הלא מזהירה בה התגוררתי כילד ונער. השם שלו די מוכר, הוא היום ראש המשפחה שלו, ואיך נאמר, המשפחה שלו תמיד היתה ידועה. אבל בשבילי הוא תמיד א׳ מהשכונה, שהיה קצת כמו אח, והיו מאורע או שניים שחיברו בינינו אז עמוק. בצבא נפרדו דרכנו, אבל תמיד שמרנו על סוג של קשר גם אם לא רציף ומרחוק. לא שמעתי ממנו שנים, וכשהוא הזמין אותי לאירוע מסוים די הופתעתי אבל הוא לא השאיר לי הרבה ברירה והבטחתי להגיע.

במוצ״ש הגעתי למסעדה היוקרתית שהוא סגר לכבוד האירוע המצומצם. בכניסה, עמדו המאבטחים שלו ובדקו אם האורחים חמושים. אחד מהשלושה, הסתכל עליי ומיד זיהינו אחד את השני וחייכנו. הוא שירת ביחידה שלי, אמנם כעשר שנים מתחתיי אבל אנחנו מכירים. הוא גם ידע שאני כנראה חמוש בלי ממש לשאול, וראיתי שהוא נבוך ולא יודע מה לעשות. שמתי עליו יד ואמרתי לו שזה בסדר, ודקה אחרי זה א׳ הגיע בעצמו והכניס אותי, התחבקנו והוא הוביל אותי פנימה. בפנים היו כ- 80 איש, מתוכם כ- 20 חברי משפחה שאני מכיר מילדות שחיבקו  ונישקו אותי. עבורם אני עדיין ז׳ הנער שהציל פעם את אחותו הקטנה של א׳ מאיזה אירוע לא נעים. א׳ הושיב אותי לידו בשולחן הראשי, וזה בעולם שלו סוג של כבוד, ופשוט - דיברנו. בשלב מסוים הגיעה גם אחותו הקטנה, שחיבקה אותי חזק וראיתי בעיניים שלה את הכרת התודה גם אחרי כל כך הרבה שנים, וישבנו שלושתנו קצת כמו אז, בשכונה, צוחקים ומדברים, שמים לרגע בצד את כל מה שהשנים הוסיפו לנו ושינו בנו ואת המשעולים השונים בהם פסענו. בשלב מסוים החל להגיע אוכל לשולחן, ושמתי לב שהמלצר מניח לידי את הוויסקי שאני ממש אוהב וגם מנה שמתאימה בדיוק לתזונה שלי, ו- א׳ חייך אליי וחייכתי אליו בחזרה, ואז הוא שם לב לתחבושת שיש לי על הזרוע ושאל מה קרה וסיפרתי לו קצת על אתמול בערב, ושאני כנראה מעט חלוד אם נחתכתי קלות מגבר בודד חמוש בסכין, ואז ראיתי את המבט שלו בעיניים שאני זוכר עוד מאז שהוא היה ילד ולפני שהוא פתח את הפה שמתי עליו יד, אמרתי לו שהכל בסדר ושהבחור מאושפז עם שברים מורכבים ושיניח לזה ככה, ושנינו שוב צחקנו ולשעה קלה הרגשתי קצת כמו ילד שיושב בשכונה, חצי שייך וחצי לא, אבל עדיין בסוג של בית.

מה זה באמת ״חבר״? מישהו שאתה רואה על בסיס קבוע ונהנה בחברתו? מישהו שאתה חולק עמו ערכים דומים? מישהו שאם צריך יבוא לעזרתך? מישהו שיסחב יחד איתך אלונקה גם שהכוחות אפסו? אולי גם וגם וקצת מכל אלה? אני חושב שהתשובה מורכבת. ישנם סוגים שונים של חברויות. אין לי הרבה מכרים אותם אני באמת מכנה, ״חברים״. זו מילה רבת משמעות עבורי. אני לא יודע אם אני יכול לקרוא ל- א׳ ״חבר״, אבל הוא אדם שברור לי כי אני יקר לו, והוא יקר לי, לפחות מבחינות מסוימות. אני עוצר ונזכר לרגע בכל אישה מיוחדת ורבת משמעות שביקרה בחיי והותירה בהם חותם. אני חושב כי בבסיסה של כל מערכת יחסים כזו, היתה קודם כל גם חברות עמוקה. וכשמערכת היחסים מסתיימת, מניה וביה מסתיימת גם אותה חברות. וזה כואב לא פחות. והמחשבות האלה גורמות לי לסוג של געגוע לחברים הטובים שלי, אלה שלגביהם אין לי התלבטות או היסוס או תהייה. ומאחר ש- א׳ התעקש שאקח עמי את בקבוק הוויסקי המלא כמעט, נראה לי שאך טבעי כי הם יסייעו לי השבוע לסיים אותו. אני חושב עליהם ושמח בהם. תשמרו על החברים הטובים שלכם. הם הנכס הכי גדול שאדם יכול לבקש.

אחה״צ, בדרך להיפגש עם חברים שגרים קרוב לכוס יין של טרום ערב. עובר באחד הרחובות הראשיים. מולי עומד זוג שמתווכח. גבר גדול מימדים ואישה קטנת מימדים. הגבר נראה קצת לא מפוקס וזז באופן תזזיתי שמראה כי הוא לא ממש בשליטה.

כשאני סמוך אליהם, הגבר מתחיל לצרוח צרחות נוראיות על האישה ואז באחת מוריד לה סטירה, היא עפה מטר באוויר ומתרסקת על הרצפה. אוטומטית בלי לחשוב אפילו הגעתי אליה, ראיתי שהיא בהכרה ונראתה יחסית בסדר. אינסטינקטיבית הרמתי מבט וראיתי את הגבר מגיע להמשיך ולתקוף אותה כשהיא מוטלת על הרצפה, מנסה לבעוט בה. מנעתי את זה והרחקתי אותו יחסית בעדינות, מנסה לדבר ולהרגיע אותו. הוא קילל, שלף סכין וניסה לתקוף אותי. זה הסתיים מהר מאד כשהוא (כנראה) עם יד שבורה בכמה מקומות ואולי (כנראה) גם עוד כמה נזקים, וכשאני בסדר מלבד חתך או שניים די שטחיים. למזלי, היו לידינו כמה אנשים שראו הכל מהתחלה ועד הסוף עם כל הפרטים. המשטרה הגיעה די מהר, הוא נעצר ופונה לטיפול רפואי. המשטרה לקחה עדויות מכל מי שהיה בסביבה וגם ממני כמובן, והשוטרת היתה מקסימה וחיננית ואף טרחה לומר לי תודה מקרב לב וקצת (הרבה) קשקשה איתי. ואני חייב לומר שאם הרושם שקיבלתי נכון, יכול להיות שאפילו תהיה פה הגשמת פנטזיה די סטנדרטית בקרוב. ולמרות שסטנדרט זה לא ממש אני, אין רע בסטנדרט מידי פעם, נכון?

הבחורה עצמה לעומת זאת, לא היתה מוכנה לומר כלום…, הפנים שלה היו נפוחות מהסטירה שקיבלה אבל היא שתקה ומילאה פיה מים. היא אפילו לא הסתכלה עליי. היא לא התלוננה על החבר השנוי במחלוקת שלה, לא תמכה בגרסה שלי, ואפילו לא אמרה לי תודה. וזה בסדר וגם לא היווה שיקול בהחלטה שלי להתערב. גם לא היתה פה ממש ״החלטה״. זה קרה לבד. אינסטינקט בסיסי. אני מבין שככל הנראה יש לה בעיות מורכבות, שהיא לא ״עשתה לי דווקא״ וששום דבר אצלה לא באמת קשור אליי. אני מבין שיש לה צלקות מאירועי עבר. אבל אני לא מנהל את החיים שלי על פי משקעים של אנשים אחרים. אני עושה מה שהאינסטינקט שלי מוצא כנכון, גם אם זה עולה לי בשריטה או שתיים. ובסופו של דבר זה משתלם. עובדה. ביום שלישי יש לי דייט עם שוטרת (:

נחישות, מנצחת. גם אם קשה, גם אם כואב, ובמיוחד אם לא קל. נחישות - מנצחת. תמהיל של משמעת עצמית, החלטיות, רצון מחושל וכוח סבל.

ברוב המקרים, נחישות מנצחת. הדבר הכי קשה לאנשים נחושים, זה לדעת מתי לשחרר.

06:30, לאחר 21 ק״מ כשברקע 2 לילות ללא שינה כלל ובמהלך פציעה. נחישות מנצחת. קל. ועדיין, במקומות מסוימים קשה עד מוות לשחרר.

מסיים פגישות בירושלים, מרגיש את הרעב מתחיל להציק לי בבטן מוקדם מהצפוי, ככה זה בדרך כלל ביום של ריצה ארוכה בבוקר. מחליט לעבור במקום קטן וביתי במזרח ירושלים שאני מכיר לא מעט שנים, בסביבה לא מאד נעימה אבל גם לא באמת מסוכנת. מחנה את הג׳יפ על המדרכה מול המסעדה, סופג את המבטים הרגילים מהעוברים והשבים שמופתעים מעט לראות בן דוד רחוק מבקר להם בשכונה ונכנס למסעדה.

על הסירים האבא המבוגר, אני מכיר אותו לא מעט שנים. אני עובר במקום הזה פעם בחודש-חודשיים, שזה לא הרבה מצד אחד אבל מספיק מצד שני כדי שהוא יחייך אליי ויקבל אותי בברכה. אנחנו מפטפטים קצת בערבית, אני מגייס לצורך זה את שרידי הערבית המדוברת שפעם היתה שגורה בפי הרבה יותר, וכנראה שאני עושה עבודה לא כל כך רעה כי אני מרגיש את הכבוד מהצד שלו. בחלוף כמה דקות הוא מתחיל למזוג לי לצלחת כל מיני מאכלים, כשהוא מפטיר ואומר שהוא זוכר מה אני אוכל, או ליתר דיוק מה אני לא אוכל. אני רואה את הבת שלו במטבח מול כל מיני סירים מהבילים, ומברך בקול רם את ידיה ואומר לו שהצאצאים עלו על מוריהם, ובתמורה זוכה לחיוך ממנה ולעוד כף של תבשיל עם ריחות שעולים רק מסירים מלאי תבלינים ומסורת.

לפני שהתיישבתי, שאל אותי האבא שאלה פשוטה - ״בני, אתה רעב?״ מניסיון עבר ישר עניתי ״כן, אבל לא מאד״, בידיעה שאין לי גם כך סיכוי להשתלט על כמות האוכל. אבל התעכבתי רגע, כבכל פעם, על השאלה הפשוטה והיפה הזו - אם הייתי אומר שאני רעב, הוא היה מגיש לי יותר אוכל מאשר אם הייתי עונה שאני לא רעב במיוחד. ככה - פשוט. מצד אחד להשביע את זה שרעב, ומצד שני לא להגזים ללא צורך ולבזבז אוכל לחינם.

אני מסיים לאכול, ומגלה ראשית, שהייתי רעב משחשבתי, ושנית שאכלתי הרבה יותר מאשר הייתי צריך. אני מודה לו ומבקש לשלם את החשבון. הוא מבקש 30 ש״ח, אני משאיר לו שטר של 50 ש״ח ומפציר בו לשמור את העודף.

אני נכנס לרכב, וחושב על פרופורציות ועל תמהילים ואיזונים. על פשטות לעומת תחכום; על דרך ארץ לעומת יהירות; על טעמים מוכרים של בית לעומת טעמים מורכבים של חוץ; על עלות ועל תועלת; על כנות ועל מה שהיא מוציאה מהאחר; על כבוד ובמיוחד סוגים שונים שלו ואיך אלה מוצאים ביטוי בהתנהגות; וקצת מעמיק מחשבה נוספת על ניואנסים של כבוד ושל ביטוי ושל התנהגות. ואני חושב גם על הוצאה מפרופורציה, וכמה קל להיסחף אחר רגש ואחר רצון (שגם הוא סוג של רגש) ולאבד את עצמך בעין סערה שאתה עצמך שותף ליצירתה. אני חושב כמה אני נהנה ממקומות ומאנשים פשוטים, וכמה אני נהנה גם ממסעדה מוקפדת עם טעמים שמזכירים סימפוניה רבת כלים המתנגנת בתוך הפה. אני חושב על ספונטניות, על קפיצה פתאומית לים בלילה שחור בשיא הקור, על לשבת בלי תכנון מוקדם בבועה של צהריים באמצע היום עם יין וויסקי ואוכל טעים, ועל קפיצה בהחלטה של רגע על מטוס כדי לראות את אורות הזוהר הצפוני מעל קרחון; אני חושב על שפתיים שמתערבבות ועל גופות שנוגעים, ועל ריצה עד שהעצמות צורחות מכאב ומאושר; ובעיקר - כמה הנאה יש כשכל אלה מלווים בחברה טובה ונכונה, בלי אילוצים, בלי דרמות, בלי חסמים ובלי חסימות ובזרימה הרמונית. אני חושב על כל אלה ומחייך על בטן מלאה (מידי). ומפה, נע אל עבר הפגישה (והחוויה) הבאה.

(It’s not about distance, it’s about discipline. Just run)

אני חושב שכבר יצא לי לכתוב פה כמה פעמים על ביקורים במצדה. לרוב, אני עולה למצדה לפנות השחר כשאני צריך ללבן דברים עם עצמי, או לסייע לחברים ללבן דברים עם עצמם. יש משהו באווירה המיוחדת שהמקום הזה משרה בי, שגורם לי להתחבר ליסודות המוצקים שבי, לרענן מושכלות ראשונים ולאפס את המחשבה.

הפעם הייתי במצדה באמתלה קצת אחרת. אבל ההשפעה של המקום הזה, לא פחתה.

בסופו של דבר מצדה היא לא סיפור של ניצחון. היא גם לא סיפור של תבוסה. מצדה, היא סיפור של בחירה.

ובחירה, תמיד קיימת ותמיד צריכים לנצל את הזכות לעשות אותה. לפעמים אנו רוצים משהו כל כך חזק, עד כדי התעלמות מהאפשרות שלנו לבחור אם אנו מעוניינים או לא במה שהוא גורם לנו להרגיש. ושם המקום לנעוץ רגליים בקרקע חזק, להבין - ולבחור.

והנה קצת שקט שמשולב בנחת רוח. תבחרו. במה שעושה לכם טוב. אולי תטעו, אבל טעות תמיד ניתן לתקן.

״ארזת לבד?״

״ברור שארזתי לבד, יש דרך אחרת לארוז?״

״אני שואלת כי יש מקרים בהם מישהו עלול לארוז עבורך ולהכניס בתוך הדברים שארז עבורך, כל מיני דברים שעלולים לפגוע.״

״וזו בדיוק הסיבה, שבסופו של דבר את המחשבות שלי, הרגשות שלי, הרצונות שלי, אני אורז - לבד. אני מנקה אותם, מסיר מתוכם כל מה שעלול לפגוע, ממקד אותם ואורז כהלכה.״

״אדוני, את המזוודה שלך ארזת לבד? אני שוב שואלת.״

״אה, את מתכוונת למזוודה? כן, גם אותה ארזתי לבד.״

״יש לך כלי נשק כלשהו? או משהו שעלול להיראות כמו כלי נשק?״

״זו שאלה לא פשוטה, את יודעת. הידיים שלי הם סוג של כלי נשק והן איתי. אבל במיוחד, הלשון, והיא תמיד איתי. ואני עושה בה שימוש, לרוב - מוקפד, אבל לפעמים לא. אבל בגלל שארזתי לבד את הרצונות והרגשות שלי, אני מניח שגם הלשון רתומה לאותה מטרה.״

״אדוני, במזוודה - יש לך משהו שדומה לנשק?״

״אה, שוב את מתכוונת למזוודה - לא לא, מה פתאום. השארתי את הנשק בבית.״

״לאן אתה צריך להגיע, אדוני?״

״זו שוב שאלה טובה. ראשית, זה לא ׳צריך׳ אלא בעיקר ׳רוצה׳. שנית, אני רוצה להגיע למקום בו פשוט יהיה לי טוב. בו אהיה מאושר. אני יכול לפרט לך עכשיו את הדברים לעייפה, אבל בשורה התחתונה - הדברים הם פשוטים, וכשטוב לך, באמת טוב - אתה יודע. כמו גם כשמפסיק להיות טוב. לשם אני רוצה להגיע. ואני חושב שארזתי לשם כך היטב.״

״אדוני לאן אתה טס? אני ממש לא מבינה את התשובות שלך.״

״אה, לאן אני טס? לברלין, חוזר מחר. ואת עדיין ממש צעירה, יום יבוא ותביני.״

״טוב, תודה רבה אדוני, שתהיה לך טיסה נעימה.״

״תודה רבה גם לך, עלמה צעירה. אני אכן מתכוון ליהנות מהדרך.״

השלמה - מוסיף פה את הקישור ששלחה לי בעקבות הפוסט Black Lotus הנפלאה, שמבטא את הדברים טוב יותר מאשר יכולתי:

ריצה מטורפת - מתקרב לשיא אישי של 5 שנים אחרונות - התרסקות מפוארת בק״מ האחרון - קימה וסיום - חבלות מפוארות לא פחות - התעלמות, צניחה - הבנה בשלב בו כבר אי אפשר ממש לחזור לאחור כי אולי ההתעלמות לא היתה במקומה - שורד (גם) את זה - ממשיכים לטייל - חוזר כרגע הביתה ונכנס לאמבטיה להרגיע את השרירים, מת מצחוק (וכותב) - בשעה 21:00 יין ואוכל עם חברים - ביום שני כנראה בחו״ל ל- 48 שעות.

יום טיפוסי.

וכשאני מחדד לעצמי מה אני בסך הכל רוצה זה די פשוט. קצת שקט. מה כבר בן אדם יכול לבקש לעצמו? שקט, או ליתר דיוק בועות של שקט בים של הסערה האינטנסיבית שלי. רגעים שאין להם התחלה, אמצע וסוף, בהם קיימים רק שניים. הכל נדחק לצד, רגע לפני שהכל ימשיך. ובאותו רגע כלום לא קיים, כלום לא חשוב, רק ההוויה של שנינו שמשתלבת, נכרכת לה יחד במבול של שקט רווי במילים ובצלילים, מגע ונוזלי גוף, עד שהלב מתפוצץ מרגש וקטן מלהכיל. כזה - שקט.

הסערות הכי טובות צומחות מתוך השקט. חם עכשיו בחוץ. עוד מעט יהיו מונחים על שולחן יין צונן, דגים ופירות ים, המזגן יהלום ויהיה סוג אחר של שקט.

ואני מזמן לעצמי סערה כבירה. סערה של שקט.

‏אני נכנס אליו לחדר כדי להתייעץ לגבי נושא מקצועי מסוים. הוא כבר מזמן עבר את גיל הפנסיה, ומייעץ לי בחצי משרה בנושאים מקצועיים מורכבים. איש קשה מבחוץ, שעבר אירועי חיים רבים. עולה חדש שנמצא פה יותר שנים מאשר שנות קיומי, לוחם ומפקד עתיר זכויות בצבא בעברו, אדם שבנה את עצמו ב-10 אצבעות והזמן נתן בו אותותיו.

אני שואל אותו איך עבר חג הפסח, הוא מחייך חיוך נוגה ולפתע הדמעות נקוות בעיניו. ״אני מתגעגע״, הוא לוחש ספק לי ספק לעצמו. לפני חודשים ספורים הוא שכל את נכדו האהוב שנפל בקרב, ומאז משהו מת בו. מאחר שמילים באותו רגע לא היו לי, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו ארוכות ללא מילים.

גם אני מתגעגע. מתגעגע אליכם, אחים שלי, שנאלצתם להישאר בעבר. כל אחד בעבר שלו, בזמן שלו. אומרים שהזמן מרפא כל פצע. זה לא מדויק. הזמן אכן עושה את שלו, אבל הוא לא מרפא. לא לחלוטין, לפחות. הוא מקהה את הכאב ומסיט את תשומת הלב, אבל הפצע לא יגליד במלואו לעולם. ואמנם היום-יום שלי אינו מלא בכם עוד, אבל בכל פעם שהצוות נפגש החוסר שלכם בולט. לא תמיד אנחנו מדברים על זה, אבל אנחנו לא צריכים לדבר על הרבה מאוד דברים. ובכלל, איזה מזל שכולנו עדיין בחיים של כולנו, כי אף אחד אחר באמת לא יבין. ופעם בשנה אנחנו מרשים לעצמנו להתרסק, ובאמת באמת להתגעגע, להרגיש קצת אשמים וקצת ברי מזל, בלי צורך להסביר ולהתנצל על כך שהזמן - עושה, אבל לא באמת מרפא את הגעגוע. ואני אישית נקרע לגזרים, ונזכר בחבר הכי טוב שלי וחושב מה עשירית שנייה נוספת היתה יכולה לעשות ומה המשמעות של 50 סנטימטרים, ואיך היו קוראים לילדיו שטרם נולדו מבת זוגו אותה טרם הכיר.

יש הרבה עיקר בחיים, שהוא באמת - עיקר, ברוב רובו של הזמן, אבל הופך לתפל ברגעים מסוימים. אולי זו למעשה המשמעות של פרופורציה. והיום הזה, כולו פרופורציה.

אני מחבק את הגוף הבוגר ולמוד הסבל שלו, ומזיל עמו יחד דמעה אחת בודדת - עליו, עליהם, וגם קצת עליי.