הבלחי מחשבות

היינו אמורים לטייל ממילא בסופ״ש, אבל טלפון שלי ל- ד׳ שינה מעט את מתכונת הטיול. ״אני צריך קשה״, אמרתי לו. ד׳ מייד הבין. לפעמים כשאתה צריך להתחבר לנפש, אתה צריך לעבור מחסום מסוים של גוף. וכשאתה גם ככה ביומיום מותח את הגוף למחוזות מקסימליים זה לא תמיד קל.

4 אנשים, מדבר, במטרה לעשות ביום אחד שני מקטעים של שביל ישראל שמאופיינים כ״מאתגרים למיטיבי לכת״ ומיועדים להתבצע ביומיים.

מגיעים לנקודת ההתחלה בשישי בשעת ערב מוקדמת, מתמקמים, קצת קפה, קצת אוכל, קצת דיבורים. לא צריך הרבה. אנחנו ביחד וכל אחד גם קצת לבד. מתחילים לטייל קצת לפני חצות, יודעים שצריכים לסיים לא אחרי 11:00 בגלל החום. הציר די פשוט ואין בעיה לנווט. הדרך מאתגרת. בשלב מסוים עוצרים לרבע שעה, טיפה משחררים את השרירים. שותים. חם. מאבדים נוזלים מהר ואני ממש מקווה שהבאנו מספיק מים אבל לא אומר שום דבר.

ממשיכים ללכת, מתחילה זריחה. וזה כל כך יפה וגם כל כך מתאים בגלל הנחל שבדיוק פסענו בו. וחם, ממש, ואנחנו שותים המון ואפילו מלאנו מים בתחנת דלק ליד - אבל חם.

בשעה 09:00 בערך אנחנו מתקדמים, ולא נשאר עוד הרבה. אבל אני רואה ש- נ׳ סוחב את עצמו בקושי. ואנחנו עוצרים לרגע, ולוקחים לו מדדים ואני חושד שהוא קצת מיובש. גם ד׳ לא נראה במיטבו, ונשארו לנו לפי המפה עוד בערך 6 ק״מ של תוואי שטח די קשה. הם שותים מים, והרבה, אבל החום קופח. א׳ ואני מחלקים בינינו את נ׳ ו- ד׳ ותומכים בהם / חצי סוחבים אותם. בשקט. אין דרמה, כל אחד עושה מה שהוא צריך. וזה כל כך יפה ואני כל כך גאה בהם.

לקח בערך שעתיים וחצי, והגענו לחניון שסוגר את המקטע, בו השארנו רכב. מעמיסים את הציוד בתא המטען, נכנסים למזגן ואני נוסע ישר למוקד הקרוב שיבדקו לי שם את נ׳ ו- ד׳ שכמובן ניסו להסביר לי שאין צורך והסברתי להם שימשיכו לשבת בשקט ולשתות מים. הגענו, האחיות והרופאה כמובן ישר אישרו שהם מיובשים והכניסו להם אינפוזיה. ואז הם התעקשו לבדוק גם את א׳ ואותי והגיעו למסקנה שגם אנחנו קצת מיובשים וצריכים אינפוזיה… וכולם התחילו לצחוק, כי הם מכירים אותי ואני נעשיתי לבן ומגמגם והתחלתי קצת להתחנן על נפשי כי אני שונא מחטים, אבל האחות החיננית (וכנראה הסאדיסטית כי אין לי הסבר אחר לצחוק שלה נוכח הניסיונות שלי להסביר לה למה אני לא צריך אינפוזיה) לא ויתרה לי, כך שאת הדרך חזרה למרכז בילינו כשאנחנו עוצרים כל חצי שעה להוציא את הנוזלים העודפים שנכנסו פנימה.

חזרנו אחה״צ, מפורקים לגמרי. הגוף כולו כואב וקצת חבול, אבל הטיול השיג את שלו כי המחשבה התיישרה. נראה לי כי בנסיבות אני מוותר על הריצה מחר בבוקר. טוב לא מוותר, מקצר לחצי. אבל מנגד, כנראה שעד מחר בבוקר הגוף כבר יחלים מספיק וארוץ כבשגרה. כי אני מחלים מהר. גם בגוף.

״סבתא, למה יש לך כל כך הרבה אוכל בפריזר?״

״כדי שאני לא אהיה יותר אף פעם רעבה, ילד שלי.״

״וסבתא, למה יש לך מקל ענק מתחת למיטה?״

״כדי שאף אחד לא יוכל יותר לגרור אותי מהמיטה באמצע הלילה, ילד שלי.״

״וסבתא, מי אלה האנשים בתמונה שיש לך ליד המיטה?״

״אלה כל בני המשפחה שלי שנרצחו, ילד שלי, הם נשארו אצלי בלב.״

סבתא חצי גידלה אותי, והייתי רגיל למוזרויות שלה ולמספר המקועקע לה על היד, אותו רוב הזמן היא כיסתה. ועם הזמן שמעתי את הסיפורים עליה, ואיך היא ברחה מהתור במשרפות הישר ליער, הצטרפה לפרטיזנים ושם הכירה את סבא שלי, ואיך הם נלחמו ומה הם עשו, וסבא שלי שבקושי דיבר היה מסתכל עליה באהבה ומחייך.

והיא היתה שם בטקס הענקת החגורות השחורות, ליטפה אותי בדרכה המיוחדת ואמרה לי בעברית השבורה שלה - ״אותך xxxי׳לה אף אחד לא יחטוף מהמיטה״ במכות. והייתה שם בטקס ההשבעה, קצת יותר כפופה אמנם אבל עדיין במלוא עוזה, חיבקה אותי ואמרה - ״אתה לא תצטרך להתחבא בין העצים אם ירצו לירות בך ילד שלי״, ובאותו רגע ראיתי בעיניים שלה מבט של פלדה קרה.

והיא באה לבקר אותי בבית החולים כשנפצעתי, בודקת שכל האיברים במקום (טוב כמעט כל האיברים, על איבר מסוים אחד היא שאלה וויתרה על הבדיקה…), ואני הייתי מגיע אליה לקיבוץ שהיא כבר היתה בכסא גלגלים, הרבה פעמים - במדים, והיא היתה משוויצה כלפי כל האחיות והדיירים האחרים שם שזה הנכד שלה, קצין ב- xxx ואני הייתי אדום, נבוך ומגמגם.

הילדים שלי יודעים שיש לי המון אוכל בפריזר, אקדח בכספת ליד המיטה ותמונה של סבתא שלי על השידה לידי, כי אני לא מוכן להיות רעב, אף אחד לעולם לא יגרור אותי מהמיטה חסר ישע, וסבתא שלי נמצאת אצלי תמיד בלב. ובעיני היא, ובני דורה, הם הגיבורים האמיתיים.

תודה סבתא על הערכים שהקנית לי. אני מבטיח לזכור ולעולם לא לשכוח.

מתיישב במטוס לטיסת בזק של 24 שעות, פותח מחשב, עסוק. מרים מבט ומבחין בזוג המוזר הזה שיושב לא רחוק ממני, היא נדמית כבוגרת והוא קצת ילדון ומביט בה בעיניים מעריצות. הם נדמים בבועה שלהם, אוחזים ידיים ונושמים יחד. יש ביניהם אינטימיות. זה ברור. אני אפילו קצת מקנא ברגע הזה שנדמה כי הם חולקים. וכנראה, שאינטימיות אמיתית מעין זו היא הבסיס לכל היתר. תכף ממריאים.

יושב בארץ אחרת עם ידידה שלא ראיתי כמה שנים, שותים יין ואוכלים, מדברים. פעם היינו מאד קרובים, וקרבה מתבטאת בין היתר במילים שזורמות ובמה שהן גורמות לך לחוש. נחמד לראות אותה, נחמד מאד אפילו, אבל הקרבה איננה עוד. זה כנראה טבעי. וזה מעלה בי מחשבות עד כמה אצל אנשים של מילים, המילים (המדוברות או הכתובות) יודעות ללהטט ולגרום לתחושות, לייצר קרבה ולהביע רגש, כמו גם למתן קרבה ואף לייצר ריחוק. ובעצם כל אלה - לא רק מילים, אלא גם היעדרן.

יושב עם חברה טובה, משלים קצת פערים לפני שאני עולה על מטוס ובורח מפה לשארית החג. היא מכירה אותי טוב, ואני אותה, וזה נוח לשבת עם אנשים שלא צריך להסתיר מהם שכבות. היא אפילו מכירה את הדמות המאד חלקית שלי פה, כמו גם - אותי. יושבים, והיא מספרת לי על סיטואציה מסוימת, והתמונה ברורה אבל היא מסבירה לי למה בכל זאת זה למעשה אחרת.

זה קורה לכולנו כל כך הרבה פעמים. הדיסוננס הזה בין המציאות שמתהווה מולנו ושאפשר לחוש אותה, להסיק אותה, להבין וללמוד אותה, ובין הרצון שלנו שהמציאות תהיה שונה, הגורם לנו להיאחז בפרשנות קלושה ולא אמיתית תוך שכנוע עצמי למה דווקא היא זו שנכונה.

צריך תעצומות נפש כדי להכיר באמת ולא בפרשנות הקלושה הזו. וגם אם האמת כואבת, היא תמיד כואבת פחות מהאלטרנטיבה. וגם אם היא תכאב היום לעומת האלטרנטיבה שתכאב רק מחר, היא עדיין עדיפה.

״אתה מצליח ליישם את ראיית המציאות הזו גם לגבי עצמך?״ היא שואלת אותי לבסוף. ״אני תמיד מנסה״, עניתי לאחר מחשבה. ״אבל אני לא תמיד מצליח״, הוספתי. ״אבל אני גם  לא חושש. אני יודע שאם אצטרך יש חברים שתמיד יזכירו לי.״

עוד מעט ליל סדר. ובעקבות שיחה עם מישהי שתמיד כיף לדבר איתה, אניח ליד הצלי והדגים החריפים צלחת עם מצות, לצד צלחת עם חלה טרייה שקניתי הבוקר, ואטגן גם כמה פרוסות של בייקון שאני תמיד מחזיק במקרר. כי אלוהים לא ברא את כל הדברים הטעימים האלה כדי שלא נאכל אותם. וגם הוא בטוח טובל היום בערב פרוסת חלה טעימה ברוטב, ונאנח כמה זה טוב, ומקנח בקינוח חלבי עשיר בשמנת. כי הוא לא נשמע כמו בחור שמקמץ בהנאה שלו בשביל סט של כללים לא הגיוניים, ורוצה לשמור לעצמו את זכות הבחירה.

ואגב בחירה, אני בוחר תמיד בשיח הגון וישיר על פני ללכת סחור וסחור. גם כי זה מכבד יותר ומעייף פחות, וגם כי לרוב דברים ברורים דיים ולכן מוטב להיות ישירים ביחס אליהם מאשר אחרת. וזה לא קשור לכשרות ולאוכל ולאלוהים, אלא לבני אדם.

עוד רגעים ספורים יגיעו אליי משפחה וגם חברים שהוזמנו ברגע האחרון ונאותו לבוא, והאוכל יהיה טעים ובשפע וגם היין יזרום אל השולחן, ונחסר את מי שאינו פה ולא ישוב, ואת מי שלא פה ואנו מחכים שישוב, ונשמח את מה שיש, ונשאף להשלים את מה שאין. ויהיה חג שמח.

בפעם האחרונה שהוא ביקר בארץ, ישבנו במסעדה מעולה (ממש), אכלנו, שתינו יין וויסקי, ובעיקר דיברנו הרבה על מה שקורה וקצת על מה שקרה, ובכלל לא על כמה חורים שחורים שדפקו לו את הנשמה, וגרמו לכך שהוא לא יכול להיות יותר מזמן קצר במקום אחד. המזל שלו, זה שהוא עשה אקזיט מספיק גדול כדי לאפשר לו חירות להחזיק בתים בכל מקום שהוא רוצה, ולנוע בין ערים וארצות כמה שהוא צריך. כמעט כל מי שמכיר אותו מקנא בו על החירות הזו, אבל כמי שמכיר אותו טוב ומכיר טוב גם את השדים שלו, אני כואב יחד איתו את החירות האמיתית שנלקחה ממנו לבחור, באמת - לבחור, את המסלול של החיים שלו.

בכלל, חירות היא שאיפה שלא תמיד חדה די הצורך. כולם מתפללים לחירות, מקדשים אותה, אבל מה המשמעות של חירות מושלמת? לא להיות קשור לשום דבר? לשום מקום? לאף אחד? חירות היא החופש להחליט למה ולמי להיות קשור. היא לאבד את החופש - מבחירה. היא להיות תלוי - מרצון. כמו גם להמשיך ולבחור בכך בכל פעם מחדש. חירות היא לבחור להישאר, ולבחור ללכת, ולבחור להתחרט ולשנות דעה, ואפילו לבחור שלא לבחור.

יותר מפעם אחת בחרתי להפסיק, בחרתי לחדול, מתוך הבנה שהטוב כבר איננו, או לפחות - איננו עוד עבורי. וזו חירות. לבחון כל פעם מחדש ולבחור בבחירה הנכונה. בחירה נכונה אינה בהכרח קלה, אבל החירות לבחור בחירות קשות אינה פחות חופשית.

והבחירה הזו נגזלה ממנו על ידי חורים שחורים שהתיישבו לו על הנשמה, ועמה נגזלה גם החירות. ומאחר שיש לו את היכולת להגיע לאן שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ובמחלקת עסקים, כשהוא שמע כי בשבוע הבא אהיה בארץ עם יין מעולה ועם קצת זמן חופשי, הוא הודיע לי שהוא מגיע ללילה שלם לשבת איתי, לשתות קצת, לדבר על דברים של הווה ולבכות בלי לדבר על דברים של עבר, כי אני מכיר את החורים השחורים שלו, הם לא באמת רק שלו אלא שעליי הם פשוט השפיעו אחרת.

תעריכו את החירות שלכם, תבחרו טוב ונכון בכל פעם מחדש. יודעים מה, זה לא מאד משנה אם בחרתם טוב ונכון. העיקר שבחרתם.

חג חירות שמח.

יש לי סוד כמוס, אני יודע לראות מעבר לפינות. נשמע מוזר? אולי. נשמע מופרך? כנראה. נשמע בלתי אפשרי? אז נשמע. אבל אני יודע לראות מעבר לפינות. אני מביט בקו ישר, ורואה מה יקרה שם, בעתיד, בדיוק מעבר לפינה, ואפילו קצת יותר רחוק, ולרוב שותק אבל גם לא טועה. זה לא תמיד קל, לראות מעבר לפינות. זה קצת שובר את הנאיביות של לראות בקו ישר. זה גם לא מאפשר תמימות. זה לשים לב לכל תחילת ניואנס, ולדעת בדיוק כיצד הוא יתפתח ואיך הוא עתיד להסתיים. זה להבין שאי אפשר באמת להסתיר ממך שום דבר, כי אם נשימה עוקבת מתקצרת מעט או שהדופק משתנה, אני מבין מדוע, מה המשמעות ולאן זו תוביל מעבר לפינה. כי אני יודע לראות מעבר לפינות. לפעמים אני קצת מצטער על זה, ואפילו מקנא מעט באלה שרואים רק בקו ישר, אבל זה עובר לי מהר, כי אני - מי שהנני - על הטוב שבי, על הרע שבי, ועל יכולותיי לראות מעבר לפינות.

כל מי ששוחה במים פתוחים מכיר את הים ומעריך את מידותיו הטובות כשהוא שקט ורגוע, וגליו נעים בעצלתיים, רכים, מלטפים כשעל פניהם קצף לבן; ומכבד את זעפו שמימיו שחורים משחור, קוצפים ורושפים, ונחשוליו נשברים ברעש וזרמי סחף פושטים לכל עבר.

חלק מאלה ששוחים במים פתוחים, שוחים בים גם כשהוא שקט ורגוע וגם כשהוא קוצף וזועף. ובכל פעם כשאתה בא בין גליו, יש אלמנט מוכר וידוע ואלמנט נסתר, ובכל פעם כשאתה יוצא מבין גליו אתה מחכה לשוב לחיבוק הרטוב שלו. מתגעגע.

כשנשאלתי, מהו געגוע? עניתי כי געגוע הוא פרק הזמן שחולף בין רגעים טובים.

אבל אולי געגוע הוא דווקא גם סוג של כמיהה:

חלומותי כה מלאים בכמיהה

עד שמידי בוקר

גופי נושא את הריח שלך -

ועל שפתי המשוכה מתייבשת לאטה

העדות היחידה לכאב חנוק,

טיפה של דם.   

וכמו יין יקר ערך

מגביע אחד למשנהו

השעות מוסכות את התקווה -

שאינך רחוק,

שעכשיו ממש בכל רגע,

אתה

עומד לבוא, לבוא, לבוא.

איך בוחרים מכנסיים נכונים לריצה? זו שאלה חשובה. במיוחד למי שרץ למרחקים ארוכים. כל דבר יכול להפריע כשרצים למרחק ארוך. דברים קטנים למשל כמו תפר שמונח לא נכון, או קמט, או קרע, שלא תשימו אליהם לב כלל בהליכה מתונה או בריצה למרחק קצר, יכולים להפוך לסיוט בריצה למרחקים ארוכים.

אני אוהב את הניואנסים האלה, את ההרגלים שנצרבים מפעם לפעם. לוקח זמן עד שאפשר לקרוא למשהו הרגל. בפעם הראשונה, השנייה וגם השלישית זה עוד לא הרגל. אבל כשהזמן חולף ונוצר משהו מבוסס יותר, קבוע יותר, ארוך טווח - ניואנסים הופכים להרגלים הגורמים לציפייה, ונותנים יסודות קבועים נעימים במציאות משתנה.

לפעמים אתה בוחר ללבוש לריצה את המכנס האהוב עליך, בידיעה שהוא יושב עליך מעולה, אבל אחרי 6-7 ק״מ אתה מתחיל להרגיש שמשהו לא תקין שם. משהו מפריע. אולי זה הגומי במפשעה שלוחץ לפתע או איזה דבר אחר. ומשהו מתפרק שם, בדבר הזה. עד לאותו רגע זה היה המכנס המושלם. ואתה יודע שאולי זה משהו שאפשר לסדר בסוף הריצה, אבל אולי לא, אבל בטוח תנסה, ממש תנסה.

אני אוהב שאפשר לדבר על הכל. שאין שום נושא מחוץ לתחום. שאין לא נעים, או לא עכשיו, או לא רלבנטי. שמכוונים תמיד למקומות של טוב. פורשים אותם, עובדים כדי להגיע אליהם, בחיוך ובהשתדלות, וזה נעים, גם התקשורת הזו וגם ההצלחה לצקת לדבר היפה הזה באמצעות תקשורת קורטוב נוסף של אושר. במיוחד שאת מזיזה לי את היד בדיוק למקום הנכון, כשאת מנשקת אותי תוך כדי.

וכשהמכנס יושב מושלם, הריצה נהדרת. הוא משתלב בתנועות שלך, אתם - אחד, בזרימה נפלאה, ולא רק בק״מ הראשון אלא גם בק״מ ה- 10, ובק״מ ה- 20 כשהכל כבר יותר קשה, ולוחץ, ודווקא אז אתה מעריך את האופן בו הוא צמוד ותומך בתנועות שלך.

כשאנחנו נפגשים, יש בועה שאופפת אותנו במסגרתה שום דבר אחר לא חשוב. הזמן חולף מבלי משים, שעה רודפת שעה ואנחנו בשלנו. הזרימה מושלמת גם כשאנחנו מבשלים יחד וגם כשאני מרים אותך לכיוון המיטה והבגדים נשארים פזורים איפה שהוא בדרך. הראש שלך מתאים בדיוק לגומחה בשקע הכתף שלי, היד שלי חופנת את השד שלך באופן מושלם, ואת עוטפת אותי בחמוקייך כאילו נבנינו זו לזה.

״כמה אימונים את עושה בשבוע, זה לא מוגזם?״

״זו בדיוק כמות האימונים שאני צריכה כדי להיות מאושרת.״

אימונים עושים אותי מאושר. במיוחד עם מכנס ריצה טוב.

וגם את.