״סבתא, למה יש לך כל כך הרבה אוכל בפריזר?״
״כדי שאני לא אהיה יותר אף פעם רעבה, ילד שלי.״
״וסבתא, למה יש לך מקל ענק מתחת למיטה?״
״כדי שאף אחד לא יוכל יותר לגרור אותי מהמיטה באמצע הלילה, ילד שלי.״
״וסבתא, מי אלה האנשים בתמונה שיש לך ליד המיטה?״
״אלה כל בני המשפחה שלי שנרצחו, ילד שלי, הם נשארו אצלי בלב.״
סבתא חצי גידלה אותי, והייתי רגיל למוזרויות שלה ולמספר המקועקע לה על היד, אותו רוב הזמן היא כיסתה. ועם הזמן שמעתי את הסיפורים עליה, ואיך היא ברחה מהתור במשרפות הישר ליער, הצטרפה לפרטיזנים ושם הכירה את סבא שלי, ואיך הם נלחמו ומה הם עשו, וסבא שלי שבקושי דיבר היה מסתכל עליה באהבה ומחייך.
והיא היתה שם בטקס הענקת החגורות השחורות, ליטפה אותי בדרכה המיוחדת ואמרה לי בעברית השבורה שלה - ״אותך xxxי׳לה אף אחד לא יחטוף מהמיטה״ במכות. והייתה שם בטקס ההשבעה, קצת יותר כפופה אמנם אבל עדיין במלוא עוזה, חיבקה אותי ואמרה - ״אתה לא תצטרך להתחבא בין העצים אם ירצו לירות בך ילד שלי״, ובאותו רגע ראיתי בעיניים שלה מבט של פלדה קרה.
והיא באה לבקר אותי בבית החולים כשנפצעתי, בודקת שכל האיברים במקום (טוב כמעט כל האיברים, על איבר מסוים אחד היא שאלה וויתרה על הבדיקה…), ואני הייתי מגיע אליה לקיבוץ שהיא כבר היתה בכסא גלגלים, הרבה פעמים - במדים, והיא היתה משוויצה כלפי כל האחיות והדיירים האחרים שם שזה הנכד שלה, קצין ב- xxx ואני הייתי אדום, נבוך ומגמגם.
הילדים שלי יודעים שיש לי המון אוכל בפריזר, אקדח בכספת ליד המיטה ותמונה של סבתא שלי על השידה לידי, כי אני לא מוכן להיות רעב, אף אחד לעולם לא יגרור אותי מהמיטה חסר ישע, וסבתא שלי נמצאת אצלי תמיד בלב. ובעיני היא, ובני דורה, הם הגיבורים האמיתיים.
תודה סבתא על הערכים שהקנית לי. אני מבטיח לזכור ולעולם לא לשכוח.