הבלחי מחשבות

‏אני אוהב סיכומים. סיכומים עושים סדר, מרכזים פרק זמן של התרחשות מפוזרת, תהיות, התלבטות, אל תוך רצף הגיוני של מסקנות. וכשהקופסה הזאת ארוזה היטב ומסודרת, קל הרבה יותר להניח אותה בצד, גם אם במקום חשוב, להשתמש בתכולתה בעת צורך ולהתקדם הלאה אל עבר התרחשויות מפוזרות אחרות שיונחו לכשיבוא מועד בקופסה הבאה.

סבא שלי אמר, בלשון פשוטה ולא משכילה אך מלומדת וצרובה בניסיון חיים כמו שרק מי שחי ברחובות מגיל 4 ואיבד איברים מגופו על תקומת הארץ הזו יכול לרכוש, כי אדם משלב אוסף של חוויות והשגים, יחד עם מידות טובות, ובעיקר - ענווה ורום נפש.

ועם השנים הוספתי אני, כי האנשים המרשימים אותם יצא לי לפגוש, אוחזים במידה גבוהה מכל אלה, ולא חשוב פחות, בתמהיל נכון.

‏ככל שאני מתנסה יותר, אני לומד יותר. לימוד לעולם אינו מקטין אותך, ההפך הוא הנכון. לימוד מרחיב את האופקים, מחדד את הניסיון, וגורם לשיפור מתמיד. הדבר נכון לא פחות, גם ללימוד על עצמך. ואני לומד על עצמי דברים חדשים. מסתבר שגם בגילי, אין די בחידודים של נפש, במיקוד של רצונות ובפתיחות של לב, ואלה כולם הם דלק למחוזות חדשים של טוב.

ימים משופעים בעשייה. אני אורז קופסה של התרחשויות סבוכות מעש, מקצה לעצמי 60 שניות מלאות של מנוחה ונחת רוח, וממשיך קדימה בנחישות ובענווה אל עבר מחוזות נוספים שמסומנים אצלי היטב. חבל שסבא לא פה לשיחה טובה על כוס תה שחור משחור עם נענע ולימון, קוביית סוכר ועוגיות חמאה.

״האמנות להיות פעם מאוד זהיר ופעם מאוד נועז, היא האמנות להצליח" (נפוליאון בונפרטה)

אני אדם תחרותי. מאד תחרותי. לרוב, זה חזק ממני. אני לא מצליח להפסיד בין אם מדובר במשחק בג׳ולים, בקרב בדוג׳ו או בויכוח ער. וגם היא, תחרותית לא פחות.

תחרותיות, לרוב כרוכה גם בהשוואה וברצון תמיד לעקוף את ״הטוב״ שהיה בפעם האחרונה. בעניין הזה אני קצת כמו מוניקה מחברים (רק עם פחות שיער…). מכוח הנטייה הזו, רציתי לכתוב שאמש היה הכי מיוחד, אבל זה לא ממש נכון כי כל ערב בו אנו יחד הוא מיוחד ואחר, ומאחר שכבר היו לא מעט ערבים כאלה אני מרגיש נוח לומר שזו מגמה ולא תופעה מקרית. 

ובאיזו דרך מקורית ושובבה, כשהיא אמרה לי אמש שהתוצאה כרגע היא 2-1 לטובתה, חשבתי לעצמי שגם בנושא הספציפי הזה, אני רוצה שתמיד יהיה הפרש מסוים לטובתה (אם כי בפער לא גבוה במיוחד). וזה ממש לא אומר שאני מפסיד, אלא כי שנינו מנצחים. כן, מסתבר שיש דבר כזה  

יחד עם זאת, שלא נתבלבל: אין לה סיכוי לעקוף אותי בספרינט.

״היי, אתה פנוי לרגע?״

״כן בדיוק סיימתי פגישה, הכל בסדר?״

״כן, אבל הפעלתי תנור לחמם אוכל ואת המזגן כי קר לי, והחשמל קפץ, ואני לא מצליחה להרים את המפסק הראשי…״

״אני מבין. בטח הם יושבים על אותה פאזה. אני רק מוודא. לפני שניסית להרים חזרה את המפסק הראשי, כיבית את התנור…?״

״כן כן בטח, רגע… אופס לא… הנה עכשיו… יופי הכל הסתדר…״

צוחק קצת.

״הכל בסדר, ילדה. זה טבעי. שמשהו לא מסתדר מתקשרים לאבא. עכשיו את הולכת לנוח קצת? תשלחי לי מלמולים לפני השינה. חיבוק ענק, ילדה.״

״חיבוק ענק, אבא.״

*יש גם גרסה מצונזרת, אבל אני מעדיף את הגרסה המלאה 

בואי נצא לטיול,

אבל לא כזה בו יש התחלה, ויעד מוגדר ומתווה ידוע.

וגם לא כזה שצריכים לנווט בו בציר קבוע מראש אותו יש לשנן, ולהתאים את תוואי הקרקע לסיפור הדרך.

בואי נצא לטיול, ופשוט ניתן לרגליים להוביל אותנו לאן שאלה ילכו, בלי מטרות, בלי הגדרות, בלי תפקידים או יעדים מוגדרים מראש.

בואי לא נתמקד בלאן צריך להגיע. נתמקד בדרך עצמה, במקום. נפסע לנו בשביל אוחזים ידיים, קצת נצחק, קצת נתרגש, נעצור ונתחבק ונהנה שנינו מריח הטחב שלאחר הגשם ואני גם מהריח המדהים שלך, נשב תחת עלים רטובים ונלגום יין לבן, ואני אסביר לך על אדמה, ועל זני ענבים, ועל עולם ישן ועולם חדש ואיך לעזאזל הגענו לעשות שמות בעולמות שלנו, וגם אלטף אותך ואדאג לך, לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה ואת גם קצת צריכה, ולא נקרא לזה בשמות ונכתיר כתרים כי אנחנו רק פוסעים אקראיים בדרך ללא מטרה להגיע לאיזה יעד. ונתנשק כשנרצה, והידיים שלי ישוטטו עליך, ואת תפלטי את המילים האלה שגורמות לי לשמחה בולטת כמו פאק, והשם שלי כשהוא מלווה בגניחות קלות, וכשיכאב לך מדי אני ארגיש וכשמילים קצת יתקעו בגרון שלנו נצחק, ונמשיך לפסוע, לאן שהדרך תיקח אותנו.

אני רץ למרחקים ארוכים.

פעם נהגתי לרוץ גם למרחקים קצרים, אבל בשנים האחרונות זה הרבה פחות מעניין אותי.

האידאל עבורי, זה לרוץ למרחק ארוך ומידי פעם, להאיץ לפרק זמן מסוים ומדוד, למרחק קצר. כך במכלול של ריצה ארוכה ובאותה דרך, אני מצליח לשלב גם חוויה של ספרינט למרחק קצר, המאוזן בריצה הארוכה.

כשאני רץ למרחק ארוך, אני משתדל לשמור על מהירות קבועה. זו המהירות שמתאימה - לי, אבל בהתחשב בדרך. למעשה, השותפה שלי לריצה זו הדרך, ואנחנו לומדים להכיר זה את זו. לפעמים תהיינה עליות קשות יותר, ולפעמים ירידות, ולפעמים נידרש לפנייה חדה, אבל נפסע (או למעשה נרוץ) בכל אלה יחד, במשולב, שנינו - הדרך ואני.

ובהינתן כל אלה, הדבר הכי חשוב הוא הדופק. אם הדופק נמוך מידי, זה אומר שהריצה לא מאומצת מספיק, לא מרגשת די הצורך, שהקסם הזה של חווית הריצה של הדרך ושלי פשוט לא קורה. ואם הדופק גבוה מידי אני עלול לפגום בריצה, כי היא הרי לטווח ארוך ולא אוכל לגמוע את כולו עם דופק גבוה מידי.

כך שאם אני מצליח לשמור על הדופק שלי בטווח הנכון, הריצה תהיה נהדרת ואני לא ארגיש מאמץ, אלא את חווית הדרך, שנינו יחד. אבל זה לא ממש עובד ככה, כי הרי הדרך כאמור מכתיבה את של עצמה, ובהינתן מהירות קבועה הדופק עשוי להשתנות.

גיליתי שאני יכול להשפיע על הדופק, מבלי לשנות את המהירות, תוך שאני מתמסר לדרך ולמרכיביה המיוחדים. אני עושה כן באמצעות שינוי קצב הנשימה. אני יכול להוריד את הדופק שלי סביב 13 פעימות לדקה, באמצעות הגברה מבוקרת של קצב הנשימה שלי, ולהעלות את הדופק באופן דומה באמצעות הפחתתו.

כלומר יש לי שליטה על קצב הלב שלי (ועל מה שהוא מרגיש…), מבלי להפחית את מהירות הריצה ותוך התמסרות לדרך, אבל השליטה מוגבלת. ואני מנסה, ולרוב גם מצליח, ליצור הרמוניה כזו של מרחק - מהירות - דרך - ופעימות לב - באמצעות נשימה, וכשזה עובד - זה נפלא - והריצה מושלמת.

וכך גם בחיים.

מחשבות על החיים, ועל התאמות, בריצה עם שחר, בדרך. 

בשוך הסערה, עת הלמות הלב נדמו והחיים שבו למסלולם, ואדוות הגלים פנו מחדש ללטף מ-עדנ-ות את פאתי הנפש פנימה, וחלקה המבורך של השגרה חזר למעוננו, נותרה חברות, יציבה כשהיתה, בסיס יצוק איתן לכל מה שבעבר סער וחולל ופילח דממה של גוף ונפש, ולעיתים חיבוק אמיץ וחיוך של אמת ממלאים באוויר נקי וטוב, בדיוק את החללים בהם הוא נדרש.  

אני נמצא בשבועות של סגירת מעגלים בכל מיני מקומות, גם גאוגרפית, גם נפשית והיום גם צנחתי שוב לאחר הפציעה האחרונה, בדיוק חודש לאחריה כפי שהבטחתי לעצמי. נאלצתי קצת לעוות את האמת לפני הצניחה ולומר שהכל 100% למרות שזה עדיין לא בדיוק נכון, אבל זה לא באמת שינה שום דבר לאף אחד, והכל עבר בשלום ואפילו ממש נהניתי. 

שמח וטוב לב הגעתי הביתה לאחר מכן, סוחב איתי שני חברים (אחד מהם הוא ש׳ הרופא שסחב אותי בפעם האחרונה למיון), פתחתי את ארון המטבח כדי להוציא כוסות ולמזוג לנו קצת מים, והנה…, מתנתק לו המדף וכל הסרוויס החגיגי מהחרסינה הכבדה נופל לי על הראש. רעש, בלגן, שברים וזכוכיות בכל עבר, ואני במרכז שם מנסה להבין מה בדיוק קורה וחש את טיפות הדם החמות האלה מטפטפות, מתחיל לצחוק ומבין שכנראה נדונתי להגיע למיון גם היום. ש׳ שהיה עסוק בלדבר עם הבן שלי על אסטרטגיה בגרסה החדשה של פיפ״א, למוד ניסיון, ישר ניגש אליי והחל לאמוד את הנזק, לספוג את הדם ולשאול אם הצחוק המתגלגל שלי זו פגיעת מוח. בסופו של דבר גם האירוע הזה הסתיים בחבישה מקומית, וקצת כאב ראש שאני מניח שיעבור בעוד מספר ימים.

מזל שכוסות היין מאוכסנות במדף אחר, כך שלפחות יין, יכולנו לשתות, במיוחד תחת דעתו המלומדה של ש׳ לפיה אלכוהול במידה מספקת יפיג מעט את הכאב. 

מסקנות: כשנסגר מעגל אחד, מתחיל להצטייר לו מעגל אחר. החום והריח של טיפות דם מרגיש דומה, בין אם הן זולגות בבית כשנפתח לך הראש מהסרוויס שנפל עליו, ובין אם הן זולגות מרסיס שפגע בשולי הקסדה, ובכל מקרה ש’ קר הרוח מטפל בכך באופן דומה. מי שלא עושה דברים לא נפגע, וההפך. וזה נכון בכל מובן. 

אבא, בן זוג, מנהל, חייל ומפקד, בן, אח, חבר, תומך, מנחה, מתייעץ, חותך, מחליט, מהורהר, מתחבט, רוצה, מתלבט ועוד כל כך הרבה דברים שמרכיבים את היומיום. 

ולעומת זאת יש את הבועה שהיתה לנו לזמן קצר. בה העולם עצר מלכת לרגע. והיינו שם רק שנינו. כל הלבטים, השאלות והספקות הונחו לשבריר שניה בצד, עבור עור בעור, מגע שהעביר זרמי חשמל בגוף, ריח מוכר מגלגולים קודמים ושלמות של רגע. 

יושב פה כרגע בניכר ליד הפארק לקפה של בוקר, לפני תחילת היום העמוס, ורואה ילדים משחקים, מפריחים בועות לחלל האוויר, ואחד מהם בוכה כשהבועה הגדולה אותה הצליח ליצור, מתפוצצת.

שוקל לרגע לגשת לילד הזה, ובמבט מנחם להסביר לו שזה בסדר, ושיחזיר את החיוך לשפתיו, כי טבען של בועות להתפוצץ ושל החיים להימשך מחוצה להן.

נתב״ג, שוב פעם, עובר את המסלול המוכר ומתיישב בטרקלין. 

עוטה ארשת פנים עניינית. 

באמת שהכל בסדר. אני גם לא לבד, הפעם, מנהל שיחה ערה עם אלה שאיתי. 

ואז פתאום משום מקום הריח הזה שלך. 

מסתכל ימינה, שמאלה, זה לא הגיוני הרי. אין סיכוי שאת פה, וגם אם כן אני לא באמת הייתי יכול להריח אותך מבין כל האנשים. 

אבל הריח פה וזה חזק ממני, ואני קם ומסתובב כמו חיית טרף במהלך ציד, וכמובן שמוצא כלום ושום דבר. אחרי כמה דקות כאלה מתיישב בחזרה בכורסה הנוחה הזו מידי, ונושם, מבין שאין שליטה בגעגוע, ואפילו שהוא כבר לא נוכח במלוא עוזו הוא עדיין יכול להתפרץ ככה פתאום באופן בלתי מוזמן, לאחוז את החושים ולהזכיר לך, רק לרגע, מציאוּת של פעם. 

לוגם מהקפה, עוטה מחדש ארשת פנים עניינית, וממשיך. תמיד קדימה. עוד מעט ממריאים. 

עוד לילה של נדודי שינה ויעפת שמסתיים הפעם ביבשת שלנו. עוד מעט בבית סוף סוף. 

מגיע, מבלה קצת עם בני המשפחה, מרגיש את העייפות מתפשטת. לא ישנתי כמעט שבוע. מחליט לעשות את הפעולה הכי מתבקשת בנסיבות העניין, ולצאת לריצה ולשחייה בים, לבדוק אם האיברים כבר חזרו לרמת תפקוד שמספיקה למנוע ממני מלטבוע בגלים. 

יוצא, מתחיל ברוטינה, הים לא רגוע בכלל ומנגד יד שמאל עוד לא חזרה לעצמה ומתעייפת מהר, וגם הנשימה עדיין לא ממש כרגיל, אבל בדרך כזו או אחרת סיימתי בכבוד וגם בחיים. 

יוצא, רועד קצת, העייפות בסך הכל משפיעה, מתנגב ועומד לשים על עצמי חולצה, ורואה אותה לפתע מסתכלת עליי, יושבת לבד על החוף מהורהרת ויפה כמו תמונה. צוחק לעצמי קצת, והיא מחייכת ושואלת מדוע. עונה לה כי הופתעתי לראות דבר כל כך מושלם בחוף השומם, וגם כי היא יושבת עם סוודר, מעיל ויחפה וזה מצחיק ונחמד. 

היא מביטה בי, ואני מרגיש פתאום קצת לא נוח. עם זקן של יומיים לא מגולח, חצי ערום וקצת רועד, חצי מפורק באופן כללי, והיא כזו מושלמת. 

ועכשיו מסתבר שתורה לצחוק. ותורי לשאול למה. ובישירות שכמעט העיפה אותי לים בחזרה היא עונה לי, שהיא צוחקת כי אני עומד, רועד מקור אבל מחייך ובוהה לה בכפות הרגליים היחפות. 

הסמקתי והתחלתי לגמגם. והיא שאלה אותי אם אני רוצה ללבוש את החולצה הקצרה הזו שלא נראה שתחמם אותי יותר מידי, ולשבת ״פה למטה״ והצביעה אל עבר רגליה ולדבר קצת. 

הפכתי ליותר אדום מהרגיל והנהנתי כמו דביל, לבשתי את החולצה הקצרה שגם ככה היתה חצי ספוגה במים ובחול, והתיישבתי לרגליה, ודיברנו. לא היה שם יותר מאשר מילים, אבל עבורי לפחות המילים הפיחו רוח.

אני עכשיו בבית, אחרי מקלחת רותחת, קפה חזק ותגלחת... עוד שעתיים יגיעו חברים ונאכל ארוחת ערב ונשתה קצת יין. הפעם אני לא אבשל אלא נזמין, אבל אני כבר לא עייף. כי אין כמו שיחה נעימה לרגליה של אישה-בחורה קסומה, כדי לנער יעפת ושלל תחלואים. 

ביום ראשון אני שוב טס. הפעם לכמעט שבועיים. אבל את שמסתובבת בים בקור ומדברת עם גברים זרים ולא מגולחים, אם את במקרה פה וקוראת את זה - מחר אני מתכוון לרוץ שוב. תחכי לי שם? הפעם אוכל לשבת קרוב קצת יותר לרגלייך. היה לי נעים, שם.