אני רץ למרחקים ארוכים.
פעם נהגתי לרוץ גם למרחקים קצרים, אבל בשנים האחרונות זה הרבה פחות מעניין אותי.
האידאל עבורי, זה לרוץ למרחק ארוך ומידי פעם, להאיץ לפרק זמן מסוים ומדוד, למרחק קצר. כך במכלול של ריצה ארוכה ובאותה דרך, אני מצליח לשלב גם חוויה של ספרינט למרחק קצר, המאוזן בריצה הארוכה.
כשאני רץ למרחק ארוך, אני משתדל לשמור על מהירות קבועה. זו המהירות שמתאימה - לי, אבל בהתחשב בדרך. למעשה, השותפה שלי לריצה זו הדרך, ואנחנו לומדים להכיר זה את זו. לפעמים תהיינה עליות קשות יותר, ולפעמים ירידות, ולפעמים נידרש לפנייה חדה, אבל נפסע (או למעשה נרוץ) בכל אלה יחד, במשולב, שנינו - הדרך ואני.
ובהינתן כל אלה, הדבר הכי חשוב הוא הדופק. אם הדופק נמוך מידי, זה אומר שהריצה לא מאומצת מספיק, לא מרגשת די הצורך, שהקסם הזה של חווית הריצה של הדרך ושלי פשוט לא קורה. ואם הדופק גבוה מידי אני עלול לפגום בריצה, כי היא הרי לטווח ארוך ולא אוכל לגמוע את כולו עם דופק גבוה מידי.
כך שאם אני מצליח לשמור על הדופק שלי בטווח הנכון, הריצה תהיה נהדרת ואני לא ארגיש מאמץ, אלא את חווית הדרך, שנינו יחד. אבל זה לא ממש עובד ככה, כי הרי הדרך כאמור מכתיבה את של עצמה, ובהינתן מהירות קבועה הדופק עשוי להשתנות.
גיליתי שאני יכול להשפיע על הדופק, מבלי לשנות את המהירות, תוך שאני מתמסר לדרך ולמרכיביה המיוחדים. אני עושה כן באמצעות שינוי קצב הנשימה. אני יכול להוריד את הדופק שלי סביב 13 פעימות לדקה, באמצעות הגברה מבוקרת של קצב הנשימה שלי, ולהעלות את הדופק באופן דומה באמצעות הפחתתו.
כלומר יש לי שליטה על קצב הלב שלי (ועל מה שהוא מרגיש…), מבלי להפחית את מהירות הריצה ותוך התמסרות לדרך, אבל השליטה מוגבלת. ואני מנסה, ולרוב גם מצליח, ליצור הרמוניה כזו של מרחק - מהירות - דרך - ופעימות לב - באמצעות נשימה, וכשזה עובד - זה נפלא - והריצה מושלמת.
וכך גם בחיים.
מחשבות על החיים, ועל התאמות, בריצה עם שחר, בדרך.