בואי נצא לטיול,
אבל לא כזה בו יש התחלה, ויעד מוגדר ומתווה ידוע.
וגם לא כזה שצריכים לנווט בו בציר קבוע מראש אותו יש לשנן, ולהתאים את תוואי הקרקע לסיפור הדרך.
בואי נצא לטיול, ופשוט ניתן לרגליים להוביל אותנו לאן שאלה ילכו, בלי מטרות, בלי הגדרות, בלי תפקידים או יעדים מוגדרים מראש.
בואי לא נתמקד בלאן צריך להגיע. נתמקד בדרך עצמה, במקום. נפסע לנו בשביל אוחזים ידיים, קצת נצחק, קצת נתרגש, נעצור ונתחבק ונהנה שנינו מריח הטחב שלאחר הגשם ואני גם מהריח המדהים שלך, נשב תחת עלים רטובים ונלגום יין לבן, ואני אסביר לך על אדמה, ועל זני ענבים, ועל עולם ישן ועולם חדש ואיך לעזאזל הגענו לעשות שמות בעולמות שלנו, וגם אלטף אותך ואדאג לך, לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה ואת גם קצת צריכה, ולא נקרא לזה בשמות ונכתיר כתרים כי אנחנו רק פוסעים אקראיים בדרך ללא מטרה להגיע לאיזה יעד. ונתנשק כשנרצה, והידיים שלי ישוטטו עליך, ואת תפלטי את המילים האלה שגורמות לי לשמחה בולטת כמו פאק, והשם שלי כשהוא מלווה בגניחות קלות, וכשיכאב לך מדי אני ארגיש וכשמילים קצת יתקעו בגרון שלנו נצחק, ונמשיך לפסוע, לאן שהדרך תיקח אותנו.