הבלחי מחשבות

בחודש הקרוב אני צפוי להיות יותר בחו״ל מאשר בבית. 

וכשיצרתי קשר עם (סוג של) ידידה טובה באחד מהיעדים, בשאלה אם היא צפויה להיות בבית בסופ״ש שכן אם כן, אאריך במעט את הנסיעה, היא שתקה לרגע ושאלה - ״ז׳, אתה צריך שאהיה בבית?״ שתקתי לרגע, ועניתי - ״כן״. 

״אז אני אהיה, ואתה מוזמן״ היא ענתה.

עברנו לא מעט, שנינו. מכל הקצוות של השוט. פגשתי אותה לפני 10 שנים במסיבה שאירגנו זוג חברים באיזה מרתף הזוי במנהטן, ונפרדנו לשלום 3 ימים לאחר מכן ששבתי ארצה. היא הראשונה שהוציאה ממני גם פן אחר לזה ״הנשלט״. היא אמנם צעירה ממני בכמעט שני עשורים, אבל החיבור שהיה בינינו היה מיידי. ובכלל, כאשר מדובר בקשר שמערב חוכמה (מטורפת) וכאב, ובעילה של רגש, וגם של גוף, ושל שני אנשים שאוהבים לפסוע על הקצה, ממש על הקצה, ואז לקחת צעד קטן נוסף קדימה - אז התוצאה היא החתמה שאינה חולפת בקלות. ועל אף שאפשר לסכם את סך הימים המלאים שהיינו יחד בעשור האחרון על כפות הידיים של שלושה אנשים בריאים בגופם, החיבור שלנו אמיץ וחזק על פני שנים ויבשות.

בעוד שבוע וחצי ניפגש, ואין לי מושג אמיתי מה יהיה. אני יודע רק, שיש מקומות מסוימים בעולם, נדירים שבנדירים, בהם אני יכול להרפות לרגע ולנוח. ובקרוב אהיה בדיוק שם. 

הבטחתי לעצמי שאני חוזר תוך שבוע ל- 80%, מה שהסתבר כיומרני מעט נוכח הצלעות הפגועות בצד שמאל יותר משחשבתי. 

אבל אני לא מפר הבטחות אף פעם, גם לא לעצמי, אז סיימתי הבוקר 8 ק״מ ב- 80% מהזמן הרגיל שלי. שזה בערך, לעמוד בהבטחה, כי בחודש האחרון עליתי מ- 10 ק״מ ל- 15 ק״מ ולשחות בים עוד לא באמת חזרתי, וגם רצתי במכון ולא בחוץ כדי שזה יהיה בסביבה סטרילית, אבל עצמי סלח לי על חוסר ההלימה המוחלטת בין ההבטחה לבין הביצוע שלה. 

כשאני יורד ממכשיר הריצה, נושם בחצאים ומנסה לחשוב מה לעזאזל עבר לי בראש לאמץ ככה את הצלעות שלי, שבאותו רגע רצו להתנקם בי על המאמץ הזה ולצאת החוצה מבית החזה, ומבין שאני נראה באותו רגע כמו מישהו שחטף כדור, או לפחות בעיטה, בצד שמאל, ומשמיע כל מיני קולות חרחור לא מושכים בעליל, אני שומע צחוק מתגלגל מוכר מאחוריי וקול שקט ויציב ששואל ״היי ז׳, מה כבר עשית לעצמך?״

לקח לי חצי שנייה להסתובב ולהבין תוך כדי במי מדובר. מה הסיכוי שדווקא אותה אני אפגוש פה ב 08:00 ביום שבת, כשאני נראה כמו פיל חצי מת. ומנגד, היא ראתה אותי כבר … איך נאמר … במצבים יותר חשופים מזה. 

ניסיתי לחייך בלי שזה יראה עקום מידי, כי לחייך ולנשום באותו רגע היה מאד קשה ביחד, וזה הצחיק אותה עוד יותר, ומשם עברנו לקפה למטה ומסתבר שהיא עברה לסביבה שלי ונרשמה למכון השכונתי, ואחרי חמש דקות גם הצלחתי לדבר בלי להיאנח מכאבים וגם היא הפסיקה לצחוק (כמעט לגמרי), והדבר הכי משעשע היה שהיא בכלל לא התפלאה שנפצעתי, ושאני חושב שאני יכול לחזור לעצמי אחרי שבוע, מה שכנראה אומר שיש נשים שעבורן אני ממש צפוי. 

המשך לא יהיה לזה, מהמון סיבות, אבל למען האמת גם לא צריך. לא כל קו שמתחיל להימתח אמור ליצור צורה שלמה ומלאה ומובנת. ולפעמים דווקא קווים מתוחים במרחב שלנו, ספונטנית, ללא צורך בהתחלה או בסיום, יוצרים תמונה מושלמת, כי גם באומנות וגם בחיים, אין כללים ברורים, אין רע מוחלט או טוב מוחלט, יש רושם ופרשנות אישית ובסוף מצפן אמיתי ונכון אחד. הלב שלנו. 

מסתבר שהזמנתי אליי זה מכבר את הצוות לארוחת ערב. עם כל מה שקורה אצלי אני די שכחתי, הם זכרו, כך שבשעה 19:00 התייצבו אצלי כולם על בנות הזוג, ואני התחלתי להוציא בקבוקי יין ממקרר היין ו- 10 ק״ג בשר שנכנסו מבעוד מועד לתנור ומיני מגדנות. 

המון אוכל, המון יין, וחבורת אנשים שצועדים יחד 30 שנים בשבילים שרק מעטי מעט מכירים. וככל שהקיבה מתמלאת, והאלכוהול זורם, הקרבה הזו שמהולה בזכרונות של דם ואש ושניים שלא איתנו פה, גוברת.

כשנגמר היין נפתחו 2 בקבוקי וויסקי, ועברנו למרפסת הגדולה. הנשים נשארו בשלהן בסלון. וצחקנו, ובכינו, ודיברנו, ונזכרנו. והפצע הזה שמגרד בנשמה על האחים שלנו שלא פה איתנו, מגרד ומגרד, וכולם קצת מושפעים מהאלכוהול ומתחילים לקרוא זה לזה בכינויים מפעם, ו- נ׳ ו- א׳ קוראים לי בהיסח הדעת בכינוי שלא שמעתי זמן לא מבוטל. 

ואני יושב איתם עכשיו. ממש עכשיו.  וחושב כמה השנים האלה דפקו אותנו, וכמה אני אוהב אותם. ולא רק אותם. גם אותך, סעמק. וכמה זה דפוק שזה ככה. 

יש הרבה סוגים של אהבה. וכולם טובים ונכונים. ולא את כולם ניתן לממש. מחבק את האחים שלי לפני שהם הולכים איש איש לדרכו, זוכר את החיבוק האחרון שלי איתך, מסיים את הוויסקי, ומחייך.

(נכתב תחת השפעה של (הרבה) אלכוהול ושל תעצומות נפש) 

חוק ראשון בניווט: כשאתה מתברבר, חזור לאחור לנקודה האחרונה בה ידעת בדיוק איפה אתה נמצא. 

אני מנווט כל החיים שלי. והלכתי קצת לאיבוד.

והתכתבות מלאה בחוכמה ובכנות שבאה מתוך לב, החזירה אותי בדיוק לנקודה האחרונה בה ידעתי אנה אני בא ולאן אני הולך. 

לא חייבים לדעת לזהות את כוכב הצפון, על מנת להיות כזו.

נושם, מחייך, חוזר ליהנות מהדרך. 

הלבנה בוהקת באור נגוהות, בשמיים שלי ♥️ 

בוקר שישי. לא צנחתי כבר למעלה מחודש. קובעים מוקדם, החבורה הקבועה. קפה וקצת שיח לפני שמתחילים. לא צריכים הרבה מילים. נ׳ מוציא עוגה קטנה, מסתבר שהצניחה היום היא ה- 1,100 שלי. לא ממש זכרתי. הוא כן. 

על פי מאמר שפורסם באיגוד הצניחה הבריטי, צניחה חופשית כרוכה בפציעה מסוימת באופן סטטיסטי, אחת ל- 1,100 צניחות. ישנן כל מיני סוגים של פציעות אפשריות, צניחה בסופו של דבר זה ספורט שאינו נטול סכנה, החל ממוות וכלה בפציעות קלות, שפשופים ושריטות. 

מזג אוויר לא ממש מזהיר היום, אבל עדיין בגבול המותר. בשלב מסוים דברים החלו קצת להסתבך, ובשניות הללו לפני שהתרסקתי, הבנתי מה הולך לקרות ובאופן די אינסטינקטיבי צמצמתי את הנזק והקרבתי את יד שמאל. ש׳ אמנם אינו אורתופד אבל הוא רופא, והוא התעלם מהצחוק שלי שנפלתי בסטטיסטיקה וליווה אותי לחדר המיון, ובכל תהליך הקיבוע. 

אני לא לוקח משככי כאבים אלא אם זה נכפה עליי. כאב פיזי, הוא דבר שניתן להתגבר עליו, להכיל אותו, לפתח את השליטה הזו על הגוף והנפש כדי לפוגג אותו עמוק בפנים. זה הרבה יותר קשה לעשות כשמדובר בכאב של נפש, ולזה - אין ממש משככים. רק הזמן. 

אני מטופל, חבוש וכואב, אבל מתכוון מחר לקום לריצת הבוקר שלי (הרגליים לא נפגעו). עוד חודש אחזור לעצמי באופן מלא. בכל התחומים ולגבי כל הפציעות. בינתיים אני מרים כוס מים (ביד ימין) לחיי הסטטיסטיקה, ומנסה להבין איך לעזאזל אני אמור לטגן שניצלים במצב הזה. להקליד, הצלחתי, כך שאני מניח שגם לזה אמצא פתרון (:

היום ב- 05:45, בק״מ ה- 11, כשאני שקוע במחשבות בבועה המדהימה הזו של הריצה, פתאום עלה בי הריח שלה. מצד אחד זה הזרים בי זרמי געגוע, ומצד שני זה גם ממש עצבן אותי, כי הגעגוע הזה התגנב אליי בלי שחפצתי בו. חשבתי שהצלחתי להיפטר ממנו כבר ולקבור אותו באיזו פינה חשוכה, ואז החצוף הזה פולש אליי ככה ב- 05:45 בק״מ ה-11 במהלך הריצה.

ככל שהתעצבנתי יותר, הריח שלה לא זז ממני, וגם קצת זכרונות של מגע, וטעם, ואלה (והעצבים) ליוו אותי עד לסיום הריצה בק״מ ה- 15.

מפה לשם הגעתי הביתה, מקלחת, אספרסו חזק, טלפונים שהחלו כבר ב 07:00, יציאה לכיוון המשרד וכיו״ב, והמתקפה החושית הזו נעצרה. בקפה של 10:00 היתה לי שיחה עם חבר, על כאבי פנטום. חייכתי לעצמי. 

גיל 8, פעם שנייה באותו חודש בבית חולים. הפעם סדק בצלע וחתכים מעל הגבה שנזקקו להדבקה. 2 ילדים גדולים ממני בשנתיים, נותרו מאושפזים לכמה שעות עם חבלות. ההורים שלי יושבים איתי מול מנהל בית הספר, שבמבט חמור סבר מסביר להם כי ״הילד״ חסר איפוק, והוא שוקל להשעות אותו מבית הספר. היד של אבא שלי מחבקת אותי, בעודו עונה למנהל: ״אני מבין כי שני הנערים האלה איימו עליו, קרעו לו את התיק וניסו לגנוב לו את הקלמר.״ המנהל השיב, ושוב הדגיש את הצורך באיפוק, אבל הפעם בקול מתון יותר. אבא שלי הביט בעיני המנהל ואמר: ״אני אגיד לך מה נעשה. אתה תחזיר את הבן שלי ללימודים, והבן שלי לא יאבד את האיפוק שלו לעולם.״ 

חודש לאחר מכן, אבא שלי רושם אותי ללימודי אומנות לחימה במרכז המסחרי בשכונה ואני מכיר מורה דרך לחיים, שליווה אותי לאורך כל שנותיי עד שהחזיר נשמתו לבורא לפני מספר שנים. תרגול באיפוק מתוך כוח, במתינות ובשליטה עצמית, הפכו מאז לעניין שבשגרה. בגיל 15 הצטרף לחיים שלי עוד מורה דרך כשהתחלתי ללמוד אומנות לחימה נוספת, והוא מלווה אותי עד היום. דרך חיים. 

במהלך השנים הכבשן הבוער בנשמה שלי, הלך והתעצם, אבל השליטה העצמית והאיפוק שלי התגברו שבעתיים גם הם. חמש שנים בצבא ביחידה מובחרת (ועד עכשיו במילואים), אין ספור מצבים שאי אפשר אפילו להתחיל ולכתוב עליהם, מספר תארים אקדמאים, עבודה אינטנסיבית בחו״ל ובארץ, התמחות בהתמודדות עם מצבי משבר ועוד כהנה וכהנה - ומעולם לא איבדתי את האיפוק והשליטה העצמית. 

גם כשאני נותן לעצמי דרור ומשתלהב, האיפוק הנטוע בי שומר אותי מחובר לקרקע. מחושב. הכבשן הפועם בי לוהט, אבל לא שורף.

אני תוהה אם מולך, הייתי יכול לשחרר את האיפוק שלי. אם הייתי יכול להביט בך בעיניים אפלות, ולהניח עליך את הידיים שלי משוחררות הרסן. מה היית רואה אם היית מסתכלת לי אז עמוק בעיניים? האם היית רואה אש ולהבה ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? איך היית מרגישה שהייתי אוחז בצוואר שלך כשאת יודעת כי עכשיו, האיפוק אינו חלק ממני? שהגוף שלך - שלי, והנשמה שלך - שלי, ואני תובע אותם באופן מלא ומוחלט? איך היית מגיבה לידיעה הזו שבאותה נקודת זמן את מקבלת אותי כפי שאני ללא רסן? היית יכולה להתמודד עם העובדה שזה לא משחק, לא ״סשן״ או כל מילה מהונדסת כזו? היית מבינה שכמו טורנדו בלתי נשלט אני נוטל אותך, מכניס יד עמוק ולוקח אליי את הלב שלך, הנשמה, האוויר שבריאות שלך, העור החלק והיפה שלך, השפתיים המשורבבות, השדיים הזקורות האלה, הכוס החלק שלך שנוטף כרגע (כן, כרגע ממש), הישבן שלך שמתכווץ לו - לוקח את כל אלה ובנהמה לא מתפשרת עושה בהם כשלי? איך היית מרגישה אם לא הייתי עושה איתך אהבה, אלא בועל את הנשמה שלך, את החורים שלך? כן - בועל, באופן בו הסימנים שלי היו נשארים בך הרבה לאחר שוך הסערה? איך היית מרגישה אם האיפוק שלי רב השנים היה נסוג אל מול היצר שלי מולך? היית מכילה אותו? מכילה אותי? היית מפחדת? כמה היית מפחדת? היית בוכה? היית מגורה? ואולי הכל יחד? אולי תבדקי רגע בין הרגליים שלך ותגידי לי מה היית מרגישה?

אני יודע איך אני הייתי מרגיש, אם היית עומדת בזה. לא הייתי נותן לך לעולם ללכת. 

אני בדרך לבקר חבר. 

השכם בבוקר הוא שלח לי את התמונה הזו, וכתב - ״למרות הכל, הקלמנטינות בפרדס כבר מבשילות״.

כמה נכון. 

היו לי כרטיסים למשחק. 

בסוף לא טסתי, מסיבות כאלה ואחרות. 

שני חברים שלי טסו בסוף בלעדיי, מקללים אותי ושולחים לי תמונות, אבל גם מבינים שלא יכולתי הפעם מאותן סיבות כאלה ואחרות. 

ואז, קרה מה שקרה. ואני מניח שבימים שיבואו יספרו, כשהערפילים יפוגו, גם על 5 מחבלים (כאלה הם בעיני) שנכנסו לבית חולים ללא מעט זמן, כי הם ניסו לפגוע באנשים הלא נכונים. אנחנו לא צאן המובל לטבח. מי שקם לפגוע בנו, ייפגע ללא רחם וללא גבול. 

שני החברים נחתו לא מזמן, אני עזרתי להביא אותם לפה מוקדם מהמתוכנן. אחד נזקק לטיפול רפואי והוא אחריו. אני איתם עכשיו. חבל שלא הייתי איתם גם שם. ממש חבל.  

סבא שלי עליו השלום שרד את הפרעות ביהודי פולין, ואני זוכר עד היום כילד את הסיפורים על הליסטים שבאו לקחת ממנו את החלב והלחם שהשיג עבור אימי בת השנתיים, ואת גורלם של אותם ליסטים. כולנו בנות ובנים לשושלת למודת קרבות, ועלינו להתהלך בראש מורם.  

בשבוע הבא אני צריך לטוס, תנחשו לאיפה… ראשי יהיה זקוף וגאה, על מי שאני, על מי שאתם, ועל החברים שלי שעשו בדיוק מה שהיה עליהם לעשות, לא פחות ולא יותר.

(הם לא יקראו את זה כנראה לעולם, אבל אני מניח את זה פה.)