|
|
|
שלל רגשותיי, מנוחתם עדן,
הופקדו למשמורת של אמת בקופסת זיכרון
מוכנים לשוב ולחדש ימיהם כקדם
רק אם נפסע
בשביל האמת
בו צפון פלא ו-ודאות אין
כי זה טבעם של שבילים
אך הצעידה בו עצמה אמת היא
אמת צרופה ובלתי מתפשרת
ואם נצעד בו יחד
אחבק אותך אליי ולא אתן לך ליפול.
אני נמצא במקום הזה זמן רב.
במובן מסוים, צד ספציפי בי פרוש בו, מפולח עד דק על גבי הבלוג הזה שנכתב במשך שנים ותקופות חיים.
יש פה רק חלק מסוים שלי, כמובן. חלק חשוב, מהותי, אבל מסוים - מאד. החלק הזה רחוק מלתת תמונה מלאה עליי, אולי ההפך אפילו. עטיפות החיים הנמצאות מעל החלק הזה (שגם הן חלק בלתי נפרד ממני), הרבה יותר דומיננטיות ביומיום. היומיום שלי מלא, עמוס, רווי במהות מסוגים שונים. וזה שונה. אני מחייך לעצמי נוכח המחשבה כמה קשה להיפגש איתי לשעה וכמה משוכות צריך לעבור ומאמץ צריך להשקיע כדי שזה יקרה, בעוד שפה אני יכול למצוא את עצמי משחית שעות בציפייה לפגישה שמבוטלת כלאחר יד. וזה בסדר. כי אני בוחר בכך. אבל לעיתים, די לי לפחות לתקופה בדיסוננס הזה, ואני צריך קצת שקט.
יש פה כמה וכמה המכירים אותי אישית. זכיתי. זו זכייה ענקית. המחשבה שיש כאלה שקוראים גם את הפוסטים שלי כאן וגם את הפוסטים שלי בלינקדין…, נותנת לי לחשוב שבמקום מסוים הצלחתי ליצור לעצמי סוג של משהו שלם. האנשים האלה שנכנסו לחיי, לא צריכים את האתר הזה כדי להיות עמי בקשר, וזו בעיני ההצלחה הגדולה ביותר שלי פה.
נראה לי שבתקופה הקרובה, אהיה פה - פחות. והבלוג הזה יחזור לתקופה הדוממת שלו. זה זמני כמובן, ותקופות כאלה היו ועוד תהיינה, ואולי בעוד שבוע או חודש או חצי שנה אחזור לפה בפוסטים מלאי שמחת לב וכאב לב, מי יודע(ת)? אבל לבינתיים, אני מניח את עט הנוצה שלי בחזרה במגירה ולמרות שבוודאי אציץ פה מידי פעם, אני מפנה את תשומת ליבי למקומות אחרים.
(קצת אישי, אולי אישי מידי, אבל - בשביל זה המקום הזה, לא?)
״בואי נעשה משהו תרבותי היום. לא רוצה עוד פעם להיכנס איתך לחדר ולהיווכח כמה את כלבה טובה עם חורים משתוקקים. בואי נלך ונשתה יין, נאכל משהו טעים ונשב קצת יחד.״
״ואחרי זה נעסוק בחורים המשתוקקים שלי?״
״לא. היום נעשה משהו תרבותי.״
״נלך אולי לחנות סקס ונבחר משהו חדש? זה מספיק תרבותי בשבילך?״
״לא. אמרתי תרבותי. את יודעת מה, היום נלך למוזיאון. נראה קצת אומנות…״
זה מה שראינו. בסוף היא ניצחה.
שם התמונה: עוד כלבה רעה זוחלת לתוך 2021 / איזבלה וולובניק
יום מלא בפגישות, שמתחיל בצפון השרון ועובר דרך אשדוד. אני אוהב את העיר הזו, ובעיקר אוהב לאכול בה במסעדה ביתית מסוימת שמגישה אוכל נהדר של אמא. כלומר לא האמא שלי, אבל בטח איזו אמא של מישהו שמבשלת מעולה, וטרי, וחם, עם המון פחמימות ושמן שאני לא אוכל. ובעצם למה להיאחז בסטראוטיפים? למה דווקא אוכל של אמא, אולי זה אפילו אוכל של אבא? שוב, בטח לא האבא שלי, אבל אולי יום אחד, הילדים שלי יאכלו צהריים באשדוד ויגידו שיש שם מסעדה מעולה שמגישה אוכל כמו של אבא (שלהם), רק עם פחמימות ושמן כי אבא מבשל בלי…, טוב זה לא ממש משנה.
אני עושה סלטות לאחור ומפנה לעצמי 30 דקות בלו״ז, מגיע לאשדוד, מוצא חנייה (נס מס׳ 1), מתיישב ליד שולחן קטן ופנוי (נס מס׳ 2), ונותן לבעלת הבית לשים לי על השולחן כל מה שבא לה, כשאני מבקש מראש שאם אפשר אז בלי פחמימות ובלי המון שמן. דקות מספר לאחר מכן, נוחתות לי על השולחן 8 צלחות של סלטים מעשי ידיה שיבורכו (טובעים בשמן), צלחת ענקית של קוסקוס ועליו ירקות (ושמן), צלחת עם קציצות ברוטב (ושמן), ושתי חתיכות מפלצתיות של מפרום (בשמן כמובן), וחצי כיכר לחם שחור טרי של פעם. אני מחייך אליך ואומר תודה, ותוהה מה היה מגיע לשולחן אם לא הייתי מבקש את המנה נטולת הפחמימות והשמן.
אני יושב וליבי טוב (השפעה ישירה כנראה של פחמימות ושמן אחרי זמן רב שלא…), כשלשולחן לידי מתיישבות שתי נשים מצודדות מראה, שמקדימות חיבוק ארוך ועז זו לזו כאשר אחת אומרת לרעותה: ״כמה התגעגעתי אליך, איזה ריח טוב יש לך, תמיד יש לך ריח טוב, התגעגעתי לריח שלך.״
חייכתי חיוך לעצמי (בפה מלא), חושב כמה זה פשוט. כמה חיבור של ריח, וגעגוע, הוא טבעי, אמיתי ויש לו מקום. סיימתי לאכול את כל הכמות שיכולתי (שהיתה הרבה פחות ממה שהיה על השולחן כמובן), גיליתי שלא התלכלכתי (נס מס׳ 3), ולקינוח פשפשתי במגירות המוח שלי בהן מתויגים ריחות יחד עם געגוע ספציפי ואין סוף זכרונות.
מפשפש, וחושב לעצמי כי במגירות האלה כדאי לפשפש באופן מדוד, פעם בזמן כזה או אחר, וליהנות, בדיוק כמו משילוב מדוד של פחמימות, שמן ובטן מלאה.
פנחס שדה היה אחד מהיוצרים יוצאי הדופן בהם נתקלתי.
את ״החיים כמשל״, קראתי מספר פעמים, ולאחרונה (ממש) פעם נוספת.
אומרים (גבריאל רעם) כי פנחס שדה, ״במקום שייכות - דגל בגעגועים, במקום בקשר יציב - בקשר המבוסס על ערגה מתמדת, במקום בקביעות - בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.״ והדבר אכן ניכר בכתבים שלו.
נתקלתי בגישה הזו גם בחיים עצמם, ולמען האמת, אני לא מבין אותה. מדוע געגועים אינם יכולים להיות חלק מקשר יציב? מדוע קביעות אינה יכולה להיות מעוגנת בערגה מתמדת?
הבדסמ שלי מורכב מגעגוע, כמיהה וערגה מתמדת. גם כנשלט, וגם כשולט (גם אם באופן שונה). ואני מקבל את הרגשות הללו, מאמץ אותם. הכאב הזה גורם לי להרגיש, באמת - להרגיש. וההרגשה הזו יכולה להתבסס רק כשיש קשר יציב וקבוע. אחרת, היא אינה אמת. והיא קיימת גם אם אתה משמש כנשלט חרוף, או כשולט כל-יכול. אם אין רגש, אין אמת. אם אין געגוע וכמיהה - אין אמת. ואם אין קביעות ויציבות - אין אמת. ואם אין פחד מכל אלה - גם אז אין אמת - כי להרגיש, באמת - זה (ממש ממש) מפחיד.
או במילותיו של פנחס שדה מתוך אותה יצירה מופלאה: ״אולי, באמת, רציתי רק להיות מאושר, זאת אומרת, לסבול?״
אז אני כרגע (עדיין) מתגעגע, וסובל (וקורא שוב את פנחס שדה). אבל ללא יציבות וקביעות, אלה יפוגו. עד לעונג הבא (:
היא היתה שלי, כל כך שלי, ואני הייתי הכי שלה שאפשר.
זה היה מספיק מזמן כדי ששנינו נשנה את קידומת הגיל שהיתה לנו אז, ומספיק קרוב בכדי ששנינו נזכור היטב איך זה הרגיש.
כשנפרדנו, מהסיבות הכי נכונות שהיו אז, רגע לפני שהסתובבנו והלכנו איש-אישה לדרכנו בפעם האחרונה, היא חיבקה אותי, קברה את ראשה בצווארי ושאפה אותי עמוק אליה, כמי שמנסה להיאחז בנשימתה האחרונה בשברירי מהות המחברת אותה עדיין אליי. אני עדיין זוכר את הריח שלה, ואיך העור שלה הרגיש, שנייה לפני שפסענו דומם לדרך נפרדת.
הייתי מרוסק לחתיכות, אבל בסופו של דבר החיים המשיכו, הלב חזר לפעום בלי לחזור על השם שלה בכל פעימה, והצלקת (שנותרה, תמיד נותרת צלקת) פסקה מלהכאיב.
לא ראיתי אותה מאז, ולמען האמת מטבע הדברים אני גם לא חושב עליה הרבה בשנים האחרונות.
חזרתי אתמול בערב מטיול במדבר. הייתי צריך את השקט הזה כדי להתחיל באיחוי הלב השבור שלי מאירועים של הווה. אני בימים של קושי וגעגוע, כמותם לא חוויתי זמן רב. כנראה שיש לי נטייה כזו לקפוץ ראש לבריכות של טוב וחסד, מבלי לבדוק כהלכה ובזהירות את גובה המים.
בעודי עוצר בתחנת דלק אחרונה לפני הכביש המוביל לתל אביב, עוטה אבק דרכים וזיפים, ראיתי אותה עוצרת ממש לצידי. מיד זיהינו זו את זה, והיא התמלאה בצחוק שראתה אותי, כנראה נזכרת שזו דרכי מימים ימימה. החלפנו כמה מילים מנומסות, וחיבוק שהתארך הרבה מעבר למידה בה חיבוקים מעין אלה צריכים להתקיים. הרגשתי אותה נושמת אותי עמוק, נשימה של זיכרון מעבר לאבק דרכים ושנים ארוכות, ונשמתי אותה עמוק בחזרה, נשימה שהחזירה לרגע אחד קטן צבעים, טעמים ורגש. כשהתנתקנו, חייכנו זה לזו והמשכנו איש-אישה בדרכנו.
הבוקר, לאחר האימון והתחושה המדהימה של השרירים השורפים, בעת שהתגלחתי והזיפים בני החג החולף ירדו, חייכתי לעצמי במחשבה כי החיים שולחים לעיתים סימנים, בדמות הדים מהעבר של רגשות שנצרבו בך בטעמים, ריחות וצלילים, המחבקים אותך ונותנים לך להבין שכל עוד תמשיך ותפסע בדרך שלך, יהיה בסדר. ממש ממש בסדר.
הדבר שהכי קשה לי בחיי הבוגרים זה לוותר. לשחרר. אני לא יודע איך לעשות את זה.
אני זוכר שבצבא, לפני אחד מהמסעות החשובים, הייתי חולה מת והיה לי חום גבוה. הרופא אסר עליי לצאת למסע שהייתי צריך להוביל. אפילו לא שקלתי להיעתר לבקשתו. לקחתי 2 אקמול, הובלתי את המסע. סיימנו, ולאחר שנכנסתי זקוף לאוהל איבדתי הכרה והסתבר שאני עם קרוב ל- 41 מעלות חום.
לעבודה הראשונה בחיים שלי אחרי הצבא, בכלל לא הסכימו לקבל אותי לראיון, והגעתי מלא בביטחון עצמי למשרדי המנכ״ל ואמרתי למזכירתו שהוא קבע איתי ראיון ומתוך אי הנעימות שזה לא רשום ביומן שלו אבל הגעתי, הוא באמת ראיין אותי, קיבל אותי לעבודה, ולמעשה הוא חבר שלי עד היום.
כשהייתי מתמחה לפני עידן קטן, עבדתי פעם אחת 72 שעות רצופות במשרד כדי להיות זה שעוסק בעסקה מיוחדת וגדולה. ולא פעם במהלך השנים מאז, נסעתי לקצה השני של העולם לפגישה של שעה כי חשבתי שזה ישיג את מה שאני רוצה. ולרוב זה השיג.
אני לא מסוגל לוותר על משהו שאני רוצה, וחושב שהוא נכון. זה בניגוד למהות שלי, לכל מה שהוא - אני.
אבל לעיתים נדירות, אני מבין שיש מצבים בהם פשוט אין לי יותר יכולת השפעה. כלום. שום דבר. אני רואה מצב כזה לנגד עיני, רואה פספוס אדיר מצד כל המעורבים, ומבין שאני לא יכול לעשות דבר עוד. זה בוער בכל נימי נפשי, אבל הנושא חתום וסגור.
ואת, היא מצב כזה. את הפספוס הכי גדול שלי, ויגיע יום שתביני כי אני הפספוס הכי גדול שלך. אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. ועד כמה שזה מתסכל, ועד כמה שזה בניגוד לאופי שלי - אני משחרר אותך ילדה יפה שלי, ואף קשה מכך, משחרר גם את עצמי.
הרגע הזה בו נתת לי את כל כולך
גוף, כל הגוף - בלי מעצורים, בלי בושה, חורים רטובים שזועקים אליי בתחינה יוקדת;
נפש, פתוחה ופעורה, יוקדת, רוצה, משוועת;
השלת מעצמך את כל שכבות הבושה, הכבוד, שאר המעצורים האנושיים שחיים שלמים שמו עלייך;
באותו רגע ספציפי - היית מושלמת.
ויצרת גם בי משהו חדש.
כשתיארתי לה איך יד שמאל שלי, תקיף לה את הצוואר, ותלחץ באותו שלב רק קצת, כדי שייכנס לה אוויר לריאות אבל בקושי. שהיא תצטרך להתאמץ בשביל לנשום. כשתיארתי לה כי באותו רגע, היא תנשום, רק כי אני מתיר לה, עדיין, לנשום. כשתיארתי לה שבד בבד, יד ימין שלי תרפרף באופן עדין על שפתי הכוס הרטוב שלה, תרגיש את הניעות שלה לכיווני, באופן בלתי רצוני, משוועות למגע יותר עמוק, יותר החלטי, יותר חודר, משוועות - ולא מקבלות מגע כזה. עדיין לא. לא כעת. הוא אולי יגיע, ואולי לא. כשאני אבחר.
כשתיארתי לה את כל אלה - השמטתי מהתיאור את מה שיקרה אחרי. לא תיארתי לה כי אחרי שהיא תהיה מוצפת בנוזלים של עצמה ובנוזלים שלי, כואבת מבפנים ומבחוץ ועם דמעות של השתוקקות ורצון בקצוות עינה, אקח אותה בעדינות, אחבק ואנשק ואאסוף אותה אליי, כמי שמוקיר ומעריך דבר ערך יקר ונדיר שניתן לו - מהלומות הלב שלה השמורות רק לי.
רציתי להטמיע את עצמי בתוכה ולהחתים בה את זהותי. ועל אף שזה לא קרה, אני עדיין מאחל מכל הלב - (גם) גמר (וגם) חתימה טובה. (: 🌺
שיח שהתחיל באופן מקרי, ללא כל כוונה נסתרת.
שיח שעל פניו, היה נטול כל פוטנציאל להפוך לעמוק יותר, לממשי, לעטות שכבות של רגש.
שיח שאט אט קילף מקובלות ומוסכמות, והחל להפוך לאמת.
שיח שמצא את עצמו נמשך על פני שעות, ולתוך שעות, והותיר מחשבות בזמן שבין המילים; מחשבות על טעם, ריח וצליל.
שיח ממנו נבט רגש, נבע חיבור של צרכים לכדי הר געש קטן.
שיח שטיפח תקווה, שיעבור משיח לעולם של מציאות.
שיח שנחזה כהתחלה לה יהיה המשך של ריח וטעם, מגע של עור בעור, ואדנים של אמת.
שיח שהגיע לקצה בו היה עליו להחליט, אם הינו אמת, זחל-ההופך לפרפר, או שהוא נועד להישאר שיח בלבד.
שיח שהתפתחותו נגדעה, ועמה נגדעו גם שורשי האמון והתקווה, והכל עם אכזבה אך ללא כעס, שכן השיח התחיל באופן מקרי וללא כוונה נסתרת.
בכל פעם שאני מנהל שיח, ופותח חרך לנפש שלי, אני נוטל סיכון של צער ואכזבה. אבל אני גם מעניק סיכוי לרגש. ואחד, לא קיים ללא האחר.
גיוס נוסף בפתח וזמן לנהל שיח עם עצמי, לאסוף בחזרה למחסני הלב את אשר יצא ממנו, להחלים ולהמשיך הלאה במסע אחר האמת שלי.
לאו בוסקאליה כתב בספרו הנפלא ׳לחיות, ללמוד ולאהוב׳ כי:
"לאהוב, פירושו להסתכן שלא להיות נאהב. לקוות, פירושו להסתכן באכזבה. אבל אנחנו חייבים להסתכן, משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא להסתכן בכלל. אדם שלא מסכן כלום, אינו עושה כלום, אינו רואה כלום, אין לו כלום, והוא לא כלום. הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות.״
לא הייתי בוחר אחרת.
