שיח שהתחיל באופן מקרי, ללא כל כוונה נסתרת.
שיח שעל פניו, היה נטול כל פוטנציאל להפוך לעמוק יותר, לממשי, לעטות שכבות של רגש.
שיח שאט אט קילף מקובלות ומוסכמות, והחל להפוך לאמת.
שיח שמצא את עצמו נמשך על פני שעות, ולתוך שעות, והותיר מחשבות בזמן שבין המילים; מחשבות על טעם, ריח וצליל.
שיח ממנו נבט רגש, נבע חיבור של צרכים לכדי הר געש קטן.
שיח שטיפח תקווה, שיעבור משיח לעולם של מציאות.
שיח שנחזה כהתחלה לה יהיה המשך של ריח וטעם, מגע של עור בעור, ואדנים של אמת.
שיח שהגיע לקצה בו היה עליו להחליט, אם הינו אמת, זחל-ההופך לפרפר, או שהוא נועד להישאר שיח בלבד.
שיח שהתפתחותו נגדעה, ועמה נגדעו גם שורשי האמון והתקווה, והכל עם אכזבה אך ללא כעס, שכן השיח התחיל באופן מקרי וללא כוונה נסתרת.
בכל פעם שאני מנהל שיח, ופותח חרך לנפש שלי, אני נוטל סיכון של צער ואכזבה. אבל אני גם מעניק סיכוי לרגש. ואחד, לא קיים ללא האחר.
גיוס נוסף בפתח וזמן לנהל שיח עם עצמי, לאסוף בחזרה למחסני הלב את אשר יצא ממנו, להחלים ולהמשיך הלאה במסע אחר האמת שלי.
לאו בוסקאליה כתב בספרו הנפלא ׳לחיות, ללמוד ולאהוב׳ כי:
"לאהוב, פירושו להסתכן שלא להיות נאהב. לקוות, פירושו להסתכן באכזבה. אבל אנחנו חייבים להסתכן, משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא להסתכן בכלל. אדם שלא מסכן כלום, אינו עושה כלום, אינו רואה כלום, אין לו כלום, והוא לא כלום. הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות.״
לא הייתי בוחר אחרת.
