כשתיארתי לה איך יד שמאל שלי, תקיף לה את הצוואר, ותלחץ באותו שלב רק קצת, כדי שייכנס לה אוויר לריאות אבל בקושי. שהיא תצטרך להתאמץ בשביל לנשום. כשתיארתי לה כי באותו רגע, היא תנשום, רק כי אני מתיר לה, עדיין, לנשום. כשתיארתי לה שבד בבד, יד ימין שלי תרפרף באופן עדין על שפתי הכוס הרטוב שלה, תרגיש את הניעות שלה לכיווני, באופן בלתי רצוני, משוועות למגע יותר עמוק, יותר החלטי, יותר חודר, משוועות - ולא מקבלות מגע כזה. עדיין לא. לא כעת. הוא אולי יגיע, ואולי לא. כשאני אבחר.
כשתיארתי לה את כל אלה - השמטתי מהתיאור את מה שיקרה אחרי. לא תיארתי לה כי אחרי שהיא תהיה מוצפת בנוזלים של עצמה ובנוזלים שלי, כואבת מבפנים ומבחוץ ועם דמעות של השתוקקות ורצון בקצוות עינה, אקח אותה בעדינות, אחבק ואנשק ואאסוף אותה אליי, כמי שמוקיר ומעריך דבר ערך יקר ונדיר שניתן לו - מהלומות הלב שלה השמורות רק לי.
רציתי להטמיע את עצמי בתוכה ולהחתים בה את זהותי. ועל אף שזה לא קרה, אני עדיין מאחל מכל הלב - (גם) גמר (וגם) חתימה טובה. (: 🌺