מסיים פגישות בירושלים, מרגיש את הרעב מתחיל להציק לי בבטן מוקדם מהצפוי, ככה זה בדרך כלל ביום של ריצה ארוכה בבוקר. מחליט לעבור במקום קטן וביתי במזרח ירושלים שאני מכיר לא מעט שנים, בסביבה לא מאד נעימה אבל גם לא באמת מסוכנת. מחנה את הג׳יפ על המדרכה מול המסעדה, סופג את המבטים הרגילים מהעוברים והשבים שמופתעים מעט לראות בן דוד רחוק מבקר להם בשכונה ונכנס למסעדה.
על הסירים האבא המבוגר, אני מכיר אותו לא מעט שנים. אני עובר במקום הזה פעם בחודש-חודשיים, שזה לא הרבה מצד אחד אבל מספיק מצד שני כדי שהוא יחייך אליי ויקבל אותי בברכה. אנחנו מפטפטים קצת בערבית, אני מגייס לצורך זה את שרידי הערבית המדוברת שפעם היתה שגורה בפי הרבה יותר, וכנראה שאני עושה עבודה לא כל כך רעה כי אני מרגיש את הכבוד מהצד שלו. בחלוף כמה דקות הוא מתחיל למזוג לי לצלחת כל מיני מאכלים, כשהוא מפטיר ואומר שהוא זוכר מה אני אוכל, או ליתר דיוק מה אני לא אוכל. אני רואה את הבת שלו במטבח מול כל מיני סירים מהבילים, ומברך בקול רם את ידיה ואומר לו שהצאצאים עלו על מוריהם, ובתמורה זוכה לחיוך ממנה ולעוד כף של תבשיל עם ריחות שעולים רק מסירים מלאי תבלינים ומסורת.
לפני שהתיישבתי, שאל אותי האבא שאלה פשוטה - ״בני, אתה רעב?״ מניסיון עבר ישר עניתי ״כן, אבל לא מאד״, בידיעה שאין לי גם כך סיכוי להשתלט על כמות האוכל. אבל התעכבתי רגע, כבכל פעם, על השאלה הפשוטה והיפה הזו - אם הייתי אומר שאני רעב, הוא היה מגיש לי יותר אוכל מאשר אם הייתי עונה שאני לא רעב במיוחד. ככה - פשוט. מצד אחד להשביע את זה שרעב, ומצד שני לא להגזים ללא צורך ולבזבז אוכל לחינם.
אני מסיים לאכול, ומגלה ראשית, שהייתי רעב משחשבתי, ושנית שאכלתי הרבה יותר מאשר הייתי צריך. אני מודה לו ומבקש לשלם את החשבון. הוא מבקש 30 ש״ח, אני משאיר לו שטר של 50 ש״ח ומפציר בו לשמור את העודף.
אני נכנס לרכב, וחושב על פרופורציות ועל תמהילים ואיזונים. על פשטות לעומת תחכום; על דרך ארץ לעומת יהירות; על טעמים מוכרים של בית לעומת טעמים מורכבים של חוץ; על עלות ועל תועלת; על כנות ועל מה שהיא מוציאה מהאחר; על כבוד ובמיוחד סוגים שונים שלו ואיך אלה מוצאים ביטוי בהתנהגות; וקצת מעמיק מחשבה נוספת על ניואנסים של כבוד ושל ביטוי ושל התנהגות. ואני חושב גם על הוצאה מפרופורציה, וכמה קל להיסחף אחר רגש ואחר רצון (שגם הוא סוג של רגש) ולאבד את עצמך בעין סערה שאתה עצמך שותף ליצירתה. אני חושב כמה אני נהנה ממקומות ומאנשים פשוטים, וכמה אני נהנה גם ממסעדה מוקפדת עם טעמים שמזכירים סימפוניה רבת כלים המתנגנת בתוך הפה. אני חושב על ספונטניות, על קפיצה פתאומית לים בלילה שחור בשיא הקור, על לשבת בלי תכנון מוקדם בבועה של צהריים באמצע היום עם יין וויסקי ואוכל טעים, ועל קפיצה בהחלטה של רגע על מטוס כדי לראות את אורות הזוהר הצפוני מעל קרחון; אני חושב על שפתיים שמתערבבות ועל גופות שנוגעים, ועל ריצה עד שהעצמות צורחות מכאב ומאושר; ובעיקר - כמה הנאה יש כשכל אלה מלווים בחברה טובה ונכונה, בלי אילוצים, בלי דרמות, בלי חסמים ובלי חסימות ובזרימה הרמונית. אני חושב על כל אלה ומחייך על בטן מלאה (מידי). ומפה, נע אל עבר הפגישה (והחוויה) הבאה.
(It’s not about distance, it’s about discipline. Just run)