״מה קרה לבלוג שלך, למה אתה לא כותב יותר טקסטים בדסמים?״ כך נשאלתי מספר פעמים לאחרונה על ידי כמה (א)נשים, שמסתבר כי עוקבים אחרי פה עוד מימים ימימה.
הבלוג הזה קיים שנים רבות. חלקים מסוימים ממני מרוחים פה על גבי ציר הזמן. מדי פעם אני מרפרף בארכיון, חולף על פני ציר הזמן ונזכר בתקופות חיים שונות ובאירועים שליוו אותן. אני כותב פה באופן מסוים. אני כותב אמת עטופה בחומרי טעם וריח. אני כותב את מה שמתחולל בי. ומאחר שבדסמ הוא חלק ממני, הוא תמיד מהול בצורה כזו או אחרת במה שאני מרגיש ומרוח פה בכל מקום. לפעמים הוא נמצא בחזית, באופן שמוביל את קו המחשבה שלי, ולפעמים רק כצל העומד באופן מרומז לצד האירועים עצמם. אבל הוא תמיד קיים. ואני בטוח שחדי ההבחנה, יודעים לזהות את הצלילים של הבדסמ גם במקומות בהם אלה נחבאים.
בתקופה האחרונה, אני מגלה כי גם הבדסמ שלי מתפתח. הקצוות שלו נמתחים, נוגעים במקומות חדשים, ומפתיעים אותי בתמהילים שלא הכרתי. בדסמ תמיד היה עבורי חלק מ-רגש. מספר פעמים מועט בעבר וגם לאחרונה, ניהלתי קשרים בהם הבדסמ לא היה במרכז הקשר, למרות שהוא היה עדיין נוכח. אני חושב שדווקא סיטואציה מעין זו, מאפשרת לחקור קצת יותר את הנושא הזה בתוך עצמך. ובתקופה כזו של חקר עצמי אני נמצא כרגע.
כך שבשורה התחתונה, בדסמ תמיד היה, וגם תמיד יהיה, חלק ממי שאני, ואני לא מחביא אותו בתקשורת שלי מול נשים, וגם שלל הדברים שמושכים אותי (וכל מי שקצת קרא אותי בעבר מבין למה אני מתכוון…) לא ממש השתנו, אבל היריעה שלי התרחבה באופן שאני עדיין לא ממש מזהה עד הסוף.
לכן אני לא כותב פה לאחרונה על התמסרות, כמיהה, ערגה וצורך, וגם לא על עינוג של חורים, ואפילו לא על כפות רגליים…, ולא כי אלה לא מעסיקים אותי או לא מושכים אותי, אלא מאחר שכרגע לפחות הם לא עומדים במרכז המחשבה שלי.
אנשים צריכים להקפיד להתפתח. בכל גיל. להרחיב מעט את המקומות בהם הם נוגעים, לחפש בין נקיקים מקומות נוספים שמעניינים אותם ושהם מוצאים בהם טוב. ובכנות, אני מנסה לזקק את הטוב גם באירועים בהם הטוב הזה נמהל בתחושות נוספות. וכרגע, גם אם לא באופן ישיר, בכך עוסקים הטקסטים שלי פה. ואני יודע שחדות העין מבינות את זה, ואני מודה (מאד) לאלה ששמות לכך לב ואף עוזרות לי בשיחות מעמיקות ופרטיות, להרחיב ולהעצים, ואף לעודד, את החיפוש העצמי הזה.
אני מניח שברבות הזמן, התקופה הזו תהיה תקופה נוספת עליה אסתכל בארכיון רב השנים בבלוג, אחייך, ואזכר כיצד הרגישו כאבי הגדילה. אבל שלא יהיו פה טעויות או אי הבנות - הכל, בשורה התחתונה, קשור גם לבדסמ. כי בדסמ הוא לא רק כאב, השפלות, סגידה ושירות, הוא גם איחולים של בוקר טוב, ורבע טון של קול עולה ויורד, והאופן בו מנוסחת תשובה, ופרח שמוגש עם חיוך נבוך, וזוויות הפה שנמתחות במהלך חיוך, ומצמוץ עיניים, וסומק בלחיים, ונימוק אחד נוסף מעבר למה שבאמת צריך, ועליה של שתי פעימות בדופק כשהיא נכנסת לחדר, ומחשבה של דקה נוספת לפני השינה, והשתוקקות קטנה שנשתלת בלב וצומחת לה אט אט, ומתן חשיבות, וציפייה, ועוד ועוד, וכל אלה הם יסודות לכל מה שמגיע בעקבותיהם וצומח על הדשן שלהם. וכל אלה לא נעדרים ממני, גם אם כרגע הכל עדיין קצת מבולבל.
אז מאחר שלא ניתן לקצר את זמן הכנת התבשיל גם אם הרעב מתגבר במהלך הבישול, אני ממתין בסבלנות עם עצמי, לפחות אולי לעת הזו, עד להבנה טובה יותר. ולמי שבכל זאת נפשו חפצה בטקסטים העוסקים בשוטים ובעקרבים, ברתמות ובדילדו, ובכפות רגליים, שימתין בסבלנות כי בשבוע הבא אני שוב בברלין, והפעם, בניגוד לפעמים האחרונות, קבעתי עם חברים…