ריצה מטורפת - מתקרב לשיא אישי של 5 שנים אחרונות - התרסקות מפוארת בק״מ האחרון - קימה וסיום - חבלות מפוארות לא פחות - התעלמות, צניחה - הבנה בשלב בו כבר אי אפשר ממש לחזור לאחור כי אולי ההתעלמות לא היתה במקומה - שורד (גם) את זה - ממשיכים לטייל - חוזר כרגע הביתה ונכנס לאמבטיה להרגיע את השרירים, מת מצחוק (וכותב) - בשעה 21:00 יין ואוכל עם חברים - ביום שני כנראה בחו״ל ל- 48 שעות.
יום טיפוסי.
וכשאני מחדד לעצמי מה אני בסך הכל רוצה זה די פשוט. קצת שקט. מה כבר בן אדם יכול לבקש לעצמו? שקט, או ליתר דיוק בועות של שקט בים של הסערה האינטנסיבית שלי. רגעים שאין להם התחלה, אמצע וסוף, בהם קיימים רק שניים. הכל נדחק לצד, רגע לפני שהכל ימשיך. ובאותו רגע כלום לא קיים, כלום לא חשוב, רק ההוויה של שנינו שמשתלבת, נכרכת לה יחד במבול של שקט רווי במילים ובצלילים, מגע ונוזלי גוף, עד שהלב מתפוצץ מרגש וקטן מלהכיל. כזה - שקט.
הסערות הכי טובות צומחות מתוך השקט. חם עכשיו בחוץ. עוד מעט יהיו מונחים על שולחן יין צונן, דגים ופירות ים, המזגן יהלום ויהיה סוג אחר של שקט.
ואני מזמן לעצמי סערה כבירה. סערה של שקט.