אני נכנס אליו לחדר כדי להתייעץ לגבי נושא מקצועי מסוים. הוא כבר מזמן עבר את גיל הפנסיה, ומייעץ לי בחצי משרה בנושאים מקצועיים מורכבים. איש קשה מבחוץ, שעבר אירועי חיים רבים. עולה חדש שנמצא פה יותר שנים מאשר שנות קיומי, לוחם ומפקד עתיר זכויות בצבא בעברו, אדם שבנה את עצמו ב-10 אצבעות והזמן נתן בו אותותיו.
אני שואל אותו איך עבר חג הפסח, הוא מחייך חיוך נוגה ולפתע הדמעות נקוות בעיניו. ״אני מתגעגע״, הוא לוחש ספק לי ספק לעצמו. לפני חודשים ספורים הוא שכל את נכדו האהוב שנפל בקרב, ומאז משהו מת בו. מאחר שמילים באותו רגע לא היו לי, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו ארוכות ללא מילים.
גם אני מתגעגע. מתגעגע אליכם, אחים שלי, שנאלצתם להישאר בעבר. כל אחד בעבר שלו, בזמן שלו. אומרים שהזמן מרפא כל פצע. זה לא מדויק. הזמן אכן עושה את שלו, אבל הוא לא מרפא. לא לחלוטין, לפחות. הוא מקהה את הכאב ומסיט את תשומת הלב, אבל הפצע לא יגליד במלואו לעולם. ואמנם היום-יום שלי אינו מלא בכם עוד, אבל בכל פעם שהצוות נפגש החוסר שלכם בולט. לא תמיד אנחנו מדברים על זה, אבל אנחנו לא צריכים לדבר על הרבה מאוד דברים. ובכלל, איזה מזל שכולנו עדיין בחיים של כולנו, כי אף אחד אחר באמת לא יבין. ופעם בשנה אנחנו מרשים לעצמנו להתרסק, ובאמת באמת להתגעגע, להרגיש קצת אשמים וקצת ברי מזל, בלי צורך להסביר ולהתנצל על כך שהזמן - עושה, אבל לא באמת מרפא את הגעגוע. ואני אישית נקרע לגזרים, ונזכר בחבר הכי טוב שלי וחושב מה עשירית שנייה נוספת היתה יכולה לעשות ומה המשמעות של 50 סנטימטרים, ואיך היו קוראים לילדיו שטרם נולדו מבת זוגו אותה טרם הכיר.
יש הרבה עיקר בחיים, שהוא באמת - עיקר, ברוב רובו של הזמן, אבל הופך לתפל ברגעים מסוימים. אולי זו למעשה המשמעות של פרופורציה. והיום הזה, כולו פרופורציה.
אני מחבק את הגוף הבוגר ולמוד הסבל שלו, ומזיל עמו יחד דמעה אחת בודדת - עליו, עליהם, וגם קצת עליי.