יש משהו מרתק בעיני בפרסום של משהו, לזמן מוגבל, ואז למחוק אותו. גם תמונה, אבל בעיקר - טקסט. אני מניח לפחות, שזה לא נעשה מרצון ״להחביא״ או ״לא לחלוק״, או מרצון לשמור על פרטיות. מי שבאמת רוצה באיזה מאלה, לא מפרסם מלכתחילה. הרי באופן מעשי, אם זה מעניין מאד את מי מהקוראים הוא יכול פשוט לצלם מסך ולשמור תיעוד של מה שפורסם לנצח נצחים, וזה אפילו לגיטימי. אני פרסמתי פה כמה תמונות, ומחקתי אותן לאחר זמן קצר יחסית כי הרגשתי יותר נוח, לא להשאיר פה תיעוד ויזואלי של עצמי. לא כי ״חששתי״ ממשהו, שאז לא הייתי מפרסם מלכתחילה ולו לזמן קצר, אלא כי מצד אחד היה לי דחף לתת עוד פיסה מעצמי, ומנגד לא הרגיש לי נוח להשאיר את הפיסה הזו באופן קבוע.
כשמדובר בטקסטים, זה יותר מורכב. שם החשיפה, לפחות לטעמי, הרבה יותר אמיתית. ואני מניח שיכול להיות מצב, בו לאחר פרסום, בדיעבד, הטקסט חשוף מידי. או שהוא פורסם תחת מצב נפשי מסוים שעודד חשיפה של רגשות שלאחר זמן מה השכל הישר החליט שמוטב להימנע מכך. לי אישית, זה קרה פעם אחת. פרסמתי משהו חשוף, מידי, כי רציתי לשחרר אותו ממני לאוויר העולם, ויאמר לזכותה של חברה טובה שהיא הפנתה את תשומת ליבי לכך ומיד הסרתי את הפוסט. טוב, זה גם היה אחרי בקבוק יין וחצי בקבוק וויסקי… פרט לפוסט האמור, גם טקסטים אישיים שפרסמתי, השארתי, מתוך מחשבה שאם הם באו לאוויר העולם ממני, הם חלק ממי שאני - פה, ומוטב שישארו.
יוצא לי לקרוא מידי פעם טקסט אצל כותב/ת אחריו/ה אני עוקב, שנמחק. כשזה קורה (ובמיוחד אם הטקסט נמחק לאחר זמן קצר) אני תמיד חושב ומשחזר בראש, ומנסה להבין בתשומת לב מה היה שם שגרם לזה להימחק. איזו פינה נסתרת נחשפה לרגע. זה נותן מימד נוסף, אולי מעט מציצני אבל זה קצת כמו להשאיר את החלון פתוח לרווחה כשאתה מתפשט. לפעמים עושים את זה בכוונה.