רץ בבוקר (אם אפשר לכנות ריצה שמתחילה ב- 04:30 כריצת בוקר…), אחרי 18 ק״מ מסיים בים בכוונה להיכנס ולשחות. יורד לכיוון המים, ורואה להפתעתי את הגולשת החיננית עליה כתבתי פה, יושבת על החול בגפה, הגלשן שלה לידה, שקועה בתוך עצמה, מדוכדכת. עצרתי במרחק מסוים ממנה כדי לתת לה פרטיות ולא להיכנס למרחב האישי שלה, חייכתי ושאלתי לשלומה. היא זיהתה אותי מיד, חייכה בחזרה, וראיתי שיש דמעות בעיניה. שאלתי אם היא חפצה בחברה. היא אמרה שהיא תשמח כשהיא זורקת איזו הערה חמודה על זה שהיום אני לפחות עומד על הרגליים, והתיישבתי בסמוך אליה. דיברנו. היא סיפרה לי על הבן זונה ששבר לה את הלב לפני כמה ימים, ואני בעיקר הקשבתי, כי יש מצבים בהם כל ההערות החכמות שלך לא באמת יכולות לסייע כמו אוזן קשבת. כשמעיין המילים שלה יבש, דיברתי איתה קצת על דינמיקה של קשר, ועל יחסי כוחות, ועל הבדלים שנובעים מעומק הרצון ומעומק הרגש, ועל המשקל של שריטות ושל משקעים ושל טריגרים, ועל דפוסי התנהגות ועל שינויים בכל אלה במהלך הקשר ועל משמעותם, ועל כך שבשורה התחתונה כל התיאוריה הזו מסתכמת לפרקטיקה פשוטה של סיכונים ושל ביחד או לא, והרגשתי שהשיח הוא 90% עליה ו- 10% גם עליי, והיא השיבה ושיתפה ובכתה הרבה ובשלב מסוים גם אני קצת שתפתי והסתרתי לא בהצלחה רבה דמעה בודדת משל עצמי, וחיבקתי אותה חזק, ואפילו שהריח שלה היה כל כך נפלא באותו רגע והיא היתה יפה, יפה, יפה הקפדתי שהחיבוק הזה ישאר תומך ויציב וחזק ובמרחק הנכון, ולמרות שהפה שלה התקרב לשלי כדי למצוא נחמה הנחתי את הראש שלה על הכתף שלי ולחשתי לה שאני פה כדי לתת לה יציבות למחשבות בימים הקרובים ולא כדי להוסיף לזעזוע שהיא כבר חשה, ולאחר למעלה משעתיים השיחה הפכה להיות יותר שמחה ועסקה יותר בדברי חולין, ואפילו צחקנו והתיישבנו ליד באיזה מקום שנפתח ואכלנו משהו קטן ושתינו קפה קר וחזק, והשמש כבר עמדה עולצת בשמים, ואז לבסוף השארתי אותה לעצמה ולים ולמחשבות שלה, ואני אמנם ויתרתי על השחייה אבל הרגשתי שאני פוסע חזרה קל יותר ונקי יותר בעצמי.
(BL, אני יודע מה תגידי לי בקשר לזה, וכנראה שאת גם צודקת… (: )
אתמול הבטחתי תמונה, והבטחות צריך לקיים. וקיימתי.