הבלחי מחשבות

מעולם לא כתבתי כאן בערב יום הזיכרון.

הערב הזה קדוש בעיני. למעלה מ- 23 שנה, אני מתפרק ביום הזה לרסיסים למשך 24 שעות יחד עם החברים שנותרו מהצוות. אנחנו מתאספים ויושבים יחד, מבכים בדרך שלנו את אלה שלא זכו לפסוע איתנו במשעולי החיים שלאחר הצבא.

והשנה זה לא קורה, ואני לא יכול לשבת עם אלה שהיו איתנו בלילה ההוא, בו הבגדים מלאו בדם שרובו לא היה שלי. וכולנו לא יכולים לשבת בגינה אצל אמא שלו ולאכול מעוגיות הריבה שלה, שטעמן זכור לי עוד מטירונות היחידה.

אז אני כותב כאן. ומבקש ממך סליחה, כמידי שנה, על כך שהיית חצי מטר ימינה ממני ולכן לא השתחררת, לא למדת, לא פיתחת קריירה, לא התחתנת ולא הבאת לעולם ילדים, ואני - כן. ובלילה הספציפי הזה כמידי שנה, אחלום עליך שואל אותי בנימת צחוק מה הערך של 50 סנטימטר עלובים לצד ימין, ובפה יהיה לי טעם של דם ועוגיות ריבה.

סליחה ל' שלא יכולתי לבוא היום. אני מתגעגע אליך מאד.

*מניח שיימחק מחר*