הרבה מאד פנטזיות היו לי במהלך שנותיי, על שוטרת חמורת סבר אך בעלת חן, הדוחפת אותי (תחילה) לניידת ומבצעת בי (בהמשך) שפטים בשוטים ועקרבים.
השבוע דחפו אותי לניידת יחד עם שני אחים (לנשק) נוספים. כמו כל מציאות, היא שונה ולא במעט מהדימיון, ולמרות שלקחה פחות משעה עד ששוחררנו עדיין זה היה מעליב, פוגע ואף מעלה זעם. אנחנו, שחירפנו נפשנו שנים כה רבות בשקט, בגאווה ובענווה; שנפצענו, שאיבדנו חברים ושהקרובים אלינו הדירו שעות שינה כה רבות; אנחנו - אנרכיסטים לפתע המושלכים לניידת כלאחר יד.
ומנגד, התמלאתי בגאווה. גאווה לראות את הילדים שלי הולכים ומניפים את הדגל שלנו, בראש זקוף, מוכנים להגן על שלהם. גאווה לראות את אבי הקשיש והחולה עומד זקוף עם הדגל ביד, במבט נחוש. גאווה לראות המון שוטף וחדור מטרה, מאוחד כפי שאני לא זוכר שהיה מעולם.
עת לילה, בשוך הסערה והאנדרנלין, ציטטתי לילדי מדברי מישהי שהיתה בגובה 1.50 בערך אבל משכמה ומעלה, גולדה מאיר:
״אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מה בדיוק הנך רוצה לעשות כשתגדל. חשוב הרבה יותר להחליט על הדרך בה אתה רוצה לחיות. אם תהיה ישר עם חבריך ותקח חלק במאבק שטוב לאחרים ולא רק לעצמך, הרי זה מספיק. מה תהיה, זה כבר פחות חשוב״.
בנחישות, יחד - ננצח!
