לפעמים ברגעים מסוימים אני מחכה להיות איתם שוב, יחד.
עם כולם. יחד. כמו פעם. לפני הכל.
עם כולם. עם אלה שנותרו צעירים, עם אלה שנפלו במילואים לאחר שהספיקו להתבגר קצת, ועם זה שלא איתנו עוד כי החיים לקחו אותו בלי קשר לצבא.
אפשר לראות אלף תוכניות בטלוויזיה ולנהל את כל השיחות שבעולם עם חברות וחברים ואפילו עם אנשי מקצוע,
אבל רק הם - מבינים באמת. והחלק ״מהם״ שנותר, הולך ופוחת, ומה שהיה פעם שלם מזמן כבר אינו.
וחלק ממני תמיד יהיה קרוע, גזור לרסיסים.
ולרגע אחד אני קצת מקנא באלה שלא צריכים להתמודד עם זה יותר.
ולרגע אחד אני גם כועס, בלי לדעת בדיוק על מי ומדוע.
ולרגע מרגיש קצת אשם.
ואז אני מבין שאני פשוט מתגעגע.
עוד מעט האיזון יחזור ויתווספו מחדש שמחה, חיוכים וגם אושר על ״הם״ אחרים שבחיים שלי. אבל החוסר הזה, גם אם אינו במרכז, אותו געגוע, נמצא שם יחד עם כל אלה, בכל רגע.
