לפני המון שנים בגיל צעיר (מידי), ד׳ ורעייתו היפה הביאו ילד לעולם. ד׳ לא זכה להיות בלידה עצמה, כי גם לפני אותן המון שנים היינו עושים המון מילואים בלתי מתוכננים מראש, אבל במועד הברית ד׳ ואני הצלחנו לחזור ליום, ד׳ כדי לחבק את אישתו הנפלאה ואת הילד החדש שלו ואני כדי להיות הסנדק הטרי ולשבת בברית כשהוא מונח בחיקי, בעודי מזדעזע מהמנהג הברברי הזה, שגרם לי לטראומה מסאונדינג עד עצם היום הזה.
והילד גדל, והפלא ופלא התגייס ל(אותה)יחידה. ב- 7 לאוקטובר הסתבר לכולנו רק בדיעבד כי הצוות שלו שקפץ באופן חצי פרטיזני נלחם במרחק קצר מהצוות שלנו שקפץ גם הוא באופן דומה, ושם - הוא נפצע אבל לא הסכים להתפנות ולאחר מכן שחרר את עצמו מבית החולים תוך יומיים וחזר לחיילים שלו, ובכלל הוא מזכיר לי את אבא שלו כשהיה בגילו ובכל פעם אני עושה לשניהם קצת פדיחות כמו דוד נוסטלגי, אבל לי - מותר, והם מחייכים וסולחים לי.
והנה, הוא המשיך והתקדם ועלה בסולם הדרגות, ובארוחה שעשינו השבוע לכבוד בן הסנדקות הגיבור שלי, חיבקתי אותו והנחתי על כתפיו את הדרגות שלי, אלה בנות השנים הרבות, שלמרות הכביסות ספוגות בתמהיל עד של רגבי עפר ודם, כחוט שני שזור על פני שנים ארוג ברצף של זכרונות ואירועים. ובאותו רגע הוא היה נרגש, וגם אני וכולנו, ומהצד ניתן היה לראות חבורה המורכבת משני דורות של גברים שתקנים (יחסית) עם דמעה של גאווה ושל זכרון בקצה העין.
איזה דור של אריות יש פה עכשיו. גאווה עצומה.