שלושה שבועות? ארבעה שבועות? אני לא באמת זוכר. המיקוד בימים האלה כל כך רחוק מפה. חזרנו לאחר תקופה שלא היינו ממש באזור, ותמיד לוקח זמן להתאפס. צבעים. ריחות. דינמיקה. אני מוריד את המדים והם מחליטים שהפציעה הזו צריכה כמה תפרים. למה? מבחינתי הכל בסדר ושיעזבו אותי בשקט. צריך לראות שכולם שלמים כרגע. אני בסדר.
מקלחת. אוכל. הודעות למי שחשוב. בנוהל הרגיל. תחקירים, נשימה עמוקה ואז לחתוך ליום יומיים הביתה. מי שמכיר אותי יודע. בלי תנועות מפתיעות כרגע. לא לקפוץ עליי. בטח לא מאחור. בלי המון מילים. פשוט. לאט. גולמי. בסוף הכל חוזר אבל זה לוקח זמן. אני מבליח לפה לרגע כדי להעיף מבט, אבל אני לא פה באמת. לא לכעוס אם אני לא מגיב, לא עושה לייק, לא עונה. אשלים הכל בהמשך. למי שיש אמצעי קשר אליי מחוץ לאתר, מוזמן. כאן - בהמשך. לא עכשיו. מניח שעוד מעט ניעלם שוב.
תמשיכו להיות טובים. שולח חיבוק. אחזור לפה כשייגמר.