בין שתי פגישות בתל אביב, יש לי שעה זמן, מתיישב בבית קפה לשתות משהו ולעבוד. שעת צהריים מוקדמת. שמש חורפית נעימה. לידי יושבות זוג בחורות ומפטפטות. אני לא יכול שלא לשמוע, הן מדברות ממש באוזן שלי, אולי במודע אפילו. האחת אומרת לרעותה: ״… ואני מרגישה שאני אוהבת אותו, אבל ממש. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני ממש ממש צריכה מישהו ככה. אני לא יודעת להסביר לך את זה ממש במילים, אבל ממש…״. אני שומע את זה תוך כדי כתיבה של מייל, וככל הנראה מחייך מבלי משים. הדוברת שמה לב לחיוך שלי, ובחצי חוצפה - חצי חמודיות, פונה ספק אליי - ספק לחברה שלה, ואומרת: ״הנה תראי, אפילו לזה שיושב פה אני מעלה חיוך עם השטויות שלי, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות.״
הפסקתי לרגע את הכתיבה, הישרתי אליה מבט ואמרתי בנעימות אך בנימה יציבה וחותכת: ״אם את כבר בוחרת לערב אותי בשיחה שלכן, שאכן גרמה לי לחייך, אני יכול לעזור לך בלדייק את מה שאת אומרת שאת מרגישה. אבל השאלה היא, אם את מוכנה להודות בזה. להודות במקום העמוק, החשוף והפגיע בו את נמצאת כשאת מרגישה כמו שתיארת. אם כן, אני בוודאי יכול לדייק לך אותו.״
רגע של שקט השתרר, כנראה שהיא לא ציפתה לתגובה כזו מצד הזר שלבוש בחליפה על סריג דק שישב שם שקוע במחשב, אולם בתום אותו רגע היא כנראה לא ממש יכלה להוסיף ולהתאפק ואמרה ״יאללה למה לא, בוא תדייק לי את מה שאני מרגישה״, בעודה מחייכת חיוך מעט מתנשא ומעט מצפה, בדיוק כמו ששיערתי שיהיה.
״חווית פעם רעב? רעב כזה שמציק בבטן, שיוצר תחושה כאילו יש לך בבטן חור, ואקום, חוסר. וזה מציק ושולח גרורות לכל הגוף, ואי אפשר לחשוב על שום דבר אחר מלבד הרעב הזה, וכמה צריכים, חייבים, לאכול משהו - עכשיו, פשוט להכניס משהו לבטן כדי למלא את החור הזה, חווית פעם את התחושה הזו? אז - ככה, רק בנפש. ויותר חזק. ויותר עמוק. וזה משפיע על הנשימה שלך שהופכת לקשה, ועל היכולת להתרכז, ועל התיאבון. את צריכה - אותו, את חייבת - אותו. הוא הדבר היחיד שירגיע אותך. הנוכחות שלו לידך היא הדבר היחיד בעולם שיגרום לך לשקט. רק אז העולם פתאום מסתדר, הנשימה הופכת לחלקה וסדירה והקווים של העולם חוזרים להיות ברורים. אבל בגלל שאת יודעת שמתישהו, עוד מעט, תשומת הלב שלו תוסב למשהו אחר החוסר הזה לא נעלם לגמרי, הוא עדיין מפעם בך גם אם נדחק כרגע לפינה. הוא מחכה לך שם, אורב, ובמובן הזה הוא תמיד נמצא, ואת הופכת לחיות סביב החוסר הזה, ונעה בין הרגעים בהם הוא במרכז ובהם הוא נדחק לרגע. ואת אוהבת את זה. את זקוקה לכאב הזה של הנפש שלך. את נהנית מזה וסובלת מזה יחד.״
כשסיימתי, שקט השתרר למשך רגע ארוך. הבטתי להן בעיניים עם חיוך קטן בזווית הפה, ממתין בסבלנות. ״ואוו, זה עוצמתי״, אמרה דווקא הבחורה השנייה. שפת הגוף שלה שידרה שילוב של סקרנות ועירנות יחד עם חוסר נוחות מסוים. ״זה הכי עוצמתי שיש״, השבתי. ״אין בזה משהו קצת מפחיד? חלש? להצטרך מישהו במידה כל כך חזקה״, היא חצי שאלה חצי קבעה. ״אהבה חזקה, עוצמתית, היא תמיד חלון לפגיעות״, השבתי. ״השאלה היא איך החלון הזה מנוצל. האם הוא משמש לניצול המצב לרעה, או למקסום הרגש תוך ניפוץ המחסומים שאנחנו שמים לעצמנו באופן טבעי. ולפעמים, צריך שהצד הדומיננטי יוביל את זה בדיוק לשם. למקום הזה בו שובר הגלים הטבעי של הנפש נעלם וגלי הרגש מכים בחוף שלנו. אבל נראה לי״, הוספתי, ״שזה כבר קצת חורג מגבולות השיחה שהגדרתי לעצמי כשהתחלנו״, חייכתי חיוך רחב.
בשלב הזה ראיתי ששתיהן כבר פחות מתגוננות והיה לי ברור שהן רוצות להבין עוד. אבל לי זה הספיק. אז במקרה הזה, אין המשך לסיפור. לא שילמנו את החשבון ועלינו לחדר במלון הסמוך, לא המשכנו את השיח במקום קצת יותר פרטי, לא המשכתי את השיח כשאני מחבר אליו ידיים קשורות מאחורי הגב ותביעת בעלות על חורים ואברי גוף, לא קישרתי בין כניעה של נפש לברכיים מונחות על רצפה ופה פעור לרווחה, ולא חיברתי בין ערגה של רוח לבעילה של חור תחת. פשוט המשכתי לחייך, קמתי לשלם את החשבון (שלי) ופסעתי אל עבר הפגישה הבאה. לפעמים, פשוט די בכך. הא, ותו לאו.