מכתבים לאהובה.

ידעתי שעוד פעם יהיה קשה להרדם. עם כל הזעזועים האחרונים אני אוסף מחסור בשעות שינה בערך כמו הקו השחור שמתחת לקו הבורדו שמתחת לקו האדום של הכינרת. לא היה לי ראש לספר שלי אז החלטתי על DVD. זה תמיד עובד. איזושהי קלאסיקה טובה שלא תגרום לי להרגיש שאני מבזבז את חיי לריק אל מול הקופסא מחד, אבל לא אכריח את עצמי לראות עד הסוף, גם שכבר יבוא לי לישון, כי צפיתי בה שישים פעם לפחות, מאידך. ומה יותר טוב מ"להחזיק ולאבד" ע"פ המינגווי? גם לורן באקול המדהימה בטבעיותה, גם המפרי המסוקס והישיר שלא דופק חשבון לאף אחד ויורק להם את האמת ישר בפרצוף וכמובן המינגווי הגדול מכולם שאפילו עזר ב"לייב" לעבד את הספר לסרט!

התרופה עבדה. כמו תמיד. קלאסיקה מדהימה או לא, בכל זאת ראיתי את זה כבר לא יודע כמה פעמים. רציתי להגיע לפחות לסצנה של ה"פינג פונג" המילולי שלהם בין החדרים במלון, אחד הדיאלוגים השנונים בנושא זוגיות לטעמי, שמסתיים בנשיקה המפורסמת (שווה ערך לסצנת סקס לוהטת בשנות הארבעים) אבל נרדמתי הרבה לפני... כמובן שהתעוררתי שוב אחרי שעתיים בשביל לכבות את הDVD שניגן שוב ושוב את אותה המנגינה של התפריט של הדיסק, אבל צללתי מיד שוב למעמקי השינה הנפלאה.

ואז הגעת לבקר, כרגיל. אני כבר הולך לישון ויודע שתבואי. אז ישבנו איפהשהו ליד הים והתלנו לדבר. אני להסביר ואת לסתום לי את הפה בתשובות קצרות וקולעות שמשאירות אותי חסר אונים כל פעם מחדש. ניסיתי להסביר שהיינו צעירים מידי. ששניינו יכולנו לקבל האחד את השניה קצת פחות כמובנים מאליו. שאני אהבתי אותך ועדיין אוהב וכל מה שרציתי זה רק להיות איתך יותר ויותר אבל את עברת תקופות קרירות מתמשכות שפשוט עלבו באגו המנופח שלי כל פעם מחדש. כמה הייתי מנסה להסביר בפתיחות שאני נעלב, וכמה זה היה עוזר בדיוק ליומיים שאחרי,זוכרת? רציתי להצדיק את עצמי, את הוללותי בקרירותיך. אפילו הזכרתי לך שבנושא ההוללות גם את לא היית שה תמים. אמנם עשית זאת יותר כנקמה. אבל כל הטומן את ידו בצלחת מקבל בהדרת כבוד את חברותו במועדון. יהיו סיבותיו אשר יהיו. אבל שום הסבר, תרוץ, פילוסופיה או טיעון לא עזרו. את נשארת רחוקה ומיאנת להתקרב.

ואז בבת אחת מצאתי את עצמי יושב במיטה ולא מבין איפה אני בכלל. צמצום העיניים לתוך הפוקוס הנדרש לקח לי כמה שניות ואז נזכרתי. אני בבית. במיטה שלי. השעון של הממיר מקרין את השעה חמש וחמישה. ניחוח של השניות הראשונות של זריחת האביב זוחל לו מבעד לחלונות הפתוחים על גבי ערפל סמיך כמו מצדיק את הדביקות בחדר. אין טעם לחזור לישון. גם ככה השעון המעורר יצרום את אוזני בקולי קולות בעוד פחות ממחצית השעה. עדיף לנצל את הזמן ולהקליד שורות אלו. כך אוכל לאחוז בך עוד קצת לפני שאבק החלומות יתפוגג לחלוטין ואת איתו.

ואז הגעתי לתובנה מרעישה. אני חושב ששיתוף הפעולה הערמומי שלך עם המפרי ולורן הוא זה שהחדיר אותה למוחי. החיים ללא אהבה הם כמו אוכל ללא מלח. במקרה שלי כמו מסעדת שלושה כוכבי מישלן על אגם לוזן במצודה עתיקה עם מרתף יינות בגודל של קניון אבל שוב ללא מלח!
אבל זה הקטע המדהים. להיות מאוהב עושה את החיים כל כך נפלאים. גם אם הצד השני לא נענה או אפילו לא מודע לרגש המופנה כלפיו, עדיין, להיות מאוהב שווה את הכל.

אני לא יודע מי את אהובתי. באמת שלא. אבל תודה שנתת לי את התחושה שלא ידעתי שקיימת. עכשיו אוכל לשאוף אליה מבלי להתפשר בדרך!

החלום.

הלילה שוב חלמתי עליך.
כמו בכל לילה... בשבועיים האחרונים.

ל"מידי פעם", ל"פעם פעמיים בחודש", כבר התרגלתי. עם זה כבר למדתי לחיות. אבל השבועיים האחרונים, זה יותר מידי. הבוקר הרגשתי שאני הולך להתפוצץ או יותר נכון להתפורר.
יש חלומות שאדם לוקח איתו הלאה בבוקר, את התחושות, את המועקות, את הרגשות והחוויה. במקרה של חלומות טובים, כנראה שזה נחמד. במקרה שלי, זה פשוט מפורר. אין לי שום מילה יותר קולעת להסביר את המחצבה שפועלת בקירבי. את מפעל הסלעים הבלתי פוסק החוצב סלעים מתוך אברי הפנימיים ומעביר אותם לאיזשהו מקום בין הלב לסרעפת. אני מרגיש שהעמידה בלחצים יצרה בלאי שהולך ומחמיר בקצב מואץ ככל שהכוחות הלוחצים ממאנים לעזוב.


האשמה.

זה נראה לי מן סוג של אבל. אבל מהסוג הנורא ביותר. אבל מהול באשמה, אבל על הקשר שלנו. הנקודה היחידה בחיי שהיתה אמורה להיות קדושה וטהורה אילולא דאגתי אני לטמא אותה בכל פעם מחדש.

היה לי רע איתך, בגללי, ורע לי בלעדייך, שוב בגללי. בעבר חשבתי שאני כל כך חכם ואת כל כך לא... היום אני מבין שחכמת החיים שלך, זו שבאה לך כל כך בטיבעיות, היא זו ש"החזיקה" אותנו כל כך הרבה שנים. אם היית מוותרת לי, אם היית נכנעת אלי, אם היית נשברת אל מולי, זה היה נגמר הרבה קודם. את ידעת יותר טוב ממני מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילנו.

אני כל כך כועס עלייך. אם את כזאת חכמה, למה לא נתת לי סתירה? למה לא הערת אותי? למה לא ניערת אותי? אני יודע למה. כי זה לא היה עוזר. כי אני גיבור, מוצלח, גאון, דפוק, נפוח ומפגר! כי אני עוד "גבר גבר" שיודע כל כך טוב מה הוא רוצה. כמו בכיתא אל"ף: כן, לא, שחור, לבן. העולם ע"פ האינפנטיל שהתפתחותו הריגשית נעצרה בין בובות הרובוטריקים.
אבל הסיבה האמיתית והכואבת באמת: את לא הערת אותי כי נשבר לך. כי כבר רצית ללכת! אבל ידעת שלך יהיה קצת יותר קל אם תתני לי ליפול. אני הרי תמיד עושה את הטעויות וההחלטות המוטעות. אז הנה ה"אקזיט" הבא עוד שלוש מאות מטר אחרי העיקול, עוד מאתיים, עוד מאה ובום. בינגו. פרידה. המטרה הושגה. לשנינו האבל. לי האשמה!
צדק פואטי, גלגל מסתובב, what goes around comes around, מה שתרצי אהובתי. אני טימאתי והרסתי אז אני משלם.


הבוקר.

לפעמים זו את ולפעמים את לובשת פנים אחרות, בדרך כלל מוכרות. אבל זו את. השם שלך. הסגנון שלך. הריח שלך. תמיד אני רוצה אותך אבל את מזכירה לי שאנחנו כבר לא ביחד. לפעמים אנחנו שוכבים. בדר כלל לא. אבל תמיד אנחנו לא ביחד, גם אם כן. ואז מגיע הבוקר. השניה הנוראה הזאת של הפרידה. בכל בוקר מחדש אנחנו נפרדים. כבר ארבעה עשר יום רצוף שאנחנו נפרדים בבוקר אחרי שכבר היינו פרודים בלילה. ואז עוד שניה נוראה. השניה שאני נזכר בזאת שלידי, זאת שאמורה להחליף אותך, זאת שאני לא אוהב, זאת שאני עושה עצמי כאילו כן. ואז בא לי לעוף משם. לא בא לי להיות שם.

הבקרים שלנו. אילו בקרים. הייתי מתעורר לפנייך ומסתכל עלייך ישנה. ואז בכל בוקר הייתי מבין את מה שהייתי עתיד לשכוח מהר מאד במהלך היום, את מה שעתיד להבלע בשגרת היום, שאני אוהב אותך! אבל לא סתם אוהב. הייתי מבין שאני מאוהב בך! כל כך הרבה שנים של התאהבות. כל כך הרבה שנים של תלות. כל כך הרבה שנים של טוטאליות דו סיטרית.

הבוקר הפך בהחלטה אחת מהרגע ששווה את הכל לרגע שאני לא רוצה להגיע אליו. מהרגע שנותן כח לכל היום לרגע שגומר אותי לפני שהיום התחיל. פעם הייתי קם מוקדם, מאד מוקדם, רק שיהיה לפניך, רק שאספיק לחטוף כמה דקות של מבט בגב הארוך שמשתרבב מהפוך, בידיים הדקיקות שמחבקות את הכרית, בלחי הילדותית שנמעכת על הפינה של הציפה ודוחפת את האף השובב עם הנמשים הילדותיים כלפי מעלה ומעקמת אותו. רק שאספיק להעביר את ידי במשי שערך. אצבעותי סורקות את גלישת הדבש שלא נגמר לאורך הכר. ואז תנועת היד התמימה שמגרשת אותי מתוך שינה, כמו אומרת די, תן להמשיך לישון עוד קצת. היום אני לא קם. אני חוזר לישון. חוזר לחפש אותך ללא הועיל בעולם החלומות. אני רוצה להסביר אבל את כבר לא שם. וכשאני כבר קם וזוחל מהמיטה הדביקה. אני קם לבחילות בוקר נוראיות. כנראה שלא מהריון אלא מחמת האשם, המצפון והחרטה.


היום.

שוב לא קמתי בזמן. שוב התקשרתי למשרד אחרי שגרגרתי מים במקלחת רק כדי לאבד את צרידות קולי. שוב רמזתי בעדינות שאני כבר שעות מסתובב ומתרוצץ בין פגישותי ועסקי תוך כדי ביטול גורף של לו"ז הבוקר. הבוקר שקמתי נסעתי לכיוון ההפוך. נסעתי אלייך. רציתי לעבור ברחוב שלך. כמו אז שבאמת הייתי צריך לעבור דרך שם וראיתי אותך נוסעת מולי אבל לא יכולתי לעצור או להתקשר כי לא הייתי לבד במכונית. אבל הרחוב היה שומם. הגעתי למשרד והרצתי חיפוש בגוגל על השם שלך. רק כדי למצוא איזשהו קצה חוט לפגישה "מיקרית" בקרוב. אבל כלום. כלום חוץ מתמונה שלך. תמונה של מלאך עדין ושביר שפעם היה שלי. פעם. לא היום.

אל תדאגי. אני אהיה בסדר. זה רק עוד משבר. זה יעבור. כבר עברתי כאלו לא מעט בשלוש שנים האחרונות. אני מבטיח שאהיה בסדר. עד המשבר הבא שגם הוא בסופו של דבר יעבור.


עדיין שלך,

אני.