ידעתי שעוד פעם יהיה קשה להרדם. עם כל הזעזועים האחרונים אני אוסף מחסור בשעות שינה בערך כמו הקו השחור שמתחת לקו הבורדו שמתחת לקו האדום של הכינרת. לא היה לי ראש לספר שלי אז החלטתי על DVD. זה תמיד עובד. איזושהי קלאסיקה טובה שלא תגרום לי להרגיש שאני מבזבז את חיי לריק אל מול הקופסא מחד, אבל לא אכריח את עצמי לראות עד הסוף, גם שכבר יבוא לי לישון, כי צפיתי בה שישים פעם לפחות, מאידך. ומה יותר טוב מ"להחזיק ולאבד" ע"פ המינגווי? גם לורן באקול המדהימה בטבעיותה, גם המפרי המסוקס והישיר שלא דופק חשבון לאף אחד ויורק להם את האמת ישר בפרצוף וכמובן המינגווי הגדול מכולם שאפילו עזר ב"לייב" לעבד את הספר לסרט!
התרופה עבדה. כמו תמיד. קלאסיקה מדהימה או לא, בכל זאת ראיתי את זה כבר לא יודע כמה פעמים. רציתי להגיע לפחות לסצנה של ה"פינג פונג" המילולי שלהם בין החדרים במלון, אחד הדיאלוגים השנונים בנושא זוגיות לטעמי, שמסתיים בנשיקה המפורסמת (שווה ערך לסצנת סקס לוהטת בשנות הארבעים) אבל נרדמתי הרבה לפני... כמובן שהתעוררתי שוב אחרי שעתיים בשביל לכבות את הDVD שניגן שוב ושוב את אותה המנגינה של התפריט של הדיסק, אבל צללתי מיד שוב למעמקי השינה הנפלאה.
ואז הגעת לבקר, כרגיל. אני כבר הולך לישון ויודע שתבואי. אז ישבנו איפהשהו ליד הים והתלנו לדבר. אני להסביר ואת לסתום לי את הפה בתשובות קצרות וקולעות שמשאירות אותי חסר אונים כל פעם מחדש. ניסיתי להסביר שהיינו צעירים מידי. ששניינו יכולנו לקבל האחד את השניה קצת פחות כמובנים מאליו. שאני אהבתי אותך ועדיין אוהב וכל מה שרציתי זה רק להיות איתך יותר ויותר אבל את עברת תקופות קרירות מתמשכות שפשוט עלבו באגו המנופח שלי כל פעם מחדש. כמה הייתי מנסה להסביר בפתיחות שאני נעלב, וכמה זה היה עוזר בדיוק ליומיים שאחרי,זוכרת? רציתי להצדיק את עצמי, את הוללותי בקרירותיך. אפילו הזכרתי לך שבנושא ההוללות גם את לא היית שה תמים. אמנם עשית זאת יותר כנקמה. אבל כל הטומן את ידו בצלחת מקבל בהדרת כבוד את חברותו במועדון. יהיו סיבותיו אשר יהיו. אבל שום הסבר, תרוץ, פילוסופיה או טיעון לא עזרו. את נשארת רחוקה ומיאנת להתקרב.
ואז בבת אחת מצאתי את עצמי יושב במיטה ולא מבין איפה אני בכלל. צמצום העיניים לתוך הפוקוס הנדרש לקח לי כמה שניות ואז נזכרתי. אני בבית. במיטה שלי. השעון של הממיר מקרין את השעה חמש וחמישה. ניחוח של השניות הראשונות של זריחת האביב זוחל לו מבעד לחלונות הפתוחים על גבי ערפל סמיך כמו מצדיק את הדביקות בחדר. אין טעם לחזור לישון. גם ככה השעון המעורר יצרום את אוזני בקולי קולות בעוד פחות ממחצית השעה. עדיף לנצל את הזמן ולהקליד שורות אלו. כך אוכל לאחוז בך עוד קצת לפני שאבק החלומות יתפוגג לחלוטין ואת איתו.
ואז הגעתי לתובנה מרעישה. אני חושב ששיתוף הפעולה הערמומי שלך עם המפרי ולורן הוא זה שהחדיר אותה למוחי. החיים ללא אהבה הם כמו אוכל ללא מלח. במקרה שלי כמו מסעדת שלושה כוכבי מישלן על אגם לוזן במצודה עתיקה עם מרתף יינות בגודל של קניון אבל שוב ללא מלח!
אבל זה הקטע המדהים. להיות מאוהב עושה את החיים כל כך נפלאים. גם אם הצד השני לא נענה או אפילו לא מודע לרגש המופנה כלפיו, עדיין, להיות מאוהב שווה את הכל.
אני לא יודע מי את אהובתי. באמת שלא. אבל תודה שנתת לי את התחושה שלא ידעתי שקיימת. עכשיו אוכל לשאוף אליה מבלי להתפשר בדרך!
לפני 14 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 9:46