השבוע הזה עבר לו ובזמן שהסימנים הצרובים על בשרי מתפוגגים,
ככל שהצבעים הופכים מסגולים וכחולים לסוג של עירבוב של כל צבעי הקשת,
ככה אני מרגישה שאתה רחוק ממני.
כאילו שאם אתה לא צרוב עלי, אתה רחוק מדי.
הנה עבר שבוע, נשארו שאריות של צבעים על החזה שלי, אני יכולה שוב לפתוח כפתור נינוח בחולצה בלי שיהיה לי מחשוף סגול וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה שהחורים שלי צריכים אותך שם כל הזמן.
כמה אני צריכה.
ממלא אותי בזרע הנהדר והטעים שלך, נוזלת אותך מכל החורים, מריחה אותך בתוכי הרבה אחרי שהלכת.
כי אתה ספוג בתוכי, אתה מבין?
כמו שאמרת. צדקת, מודה. אני מייצרת את הריח שלך.
תספג בתוכי עוד. תחתים אותי בתמצית שלך.
רוצה לטפטף אותך. בשבילך.
נו כבר, שיגיע הרגע שהדלת נפתחת והעיניים שלנו נפגשות.
לרגע הזה שהפה המושלם שלך שותה את השפתיים שלי ברעב.
אחרי כל הכאב, הבכי, הסימנים, נשכב במיטה ואתה מתוך שינה תסתובב ותמצא את השפתיים שלי. למגע של רגע.
שהיד הארוכה שלך תכרך מסביבי ותמשוך אותי לחזה שלך שאתה מתהפך שוב, שלא נהיה לרגע בלי מגע ביננו,
הרגליים שלנו מסתלסלות יחד לצמה אנושית בזמן שאני נצמדת אליך עירומה ונושמת אותך פנימה בשקט.
זה יחסר לי, שתדע. גם אם אני לא אומרת כלום.
