הגיגים במבחנה

אני אשתף אתכם במשהו שכתבתי,
אחריי6-7 שנים שלא הייתה לי השראה (מאחר ובעבר הכתיבה שלי הייתה מעין תרפייה לשחרור כאב פנימי אצור ולא ידעתי לכתוב מתוך רגש אחר)

שקט לאפקט דרמתי


תחינה לי אחת אלייך
חשקתי זה זמן רב
דבר אחד, קסום ומיוחד
רוצה אני אך פוחד לומר
יודע שיכאב, יכאב עד מחר

אהיה שלך הלילה
לא אבגוד באמונתך
יכולה את לשחק בי
יכולה את, כאוות נפשך


*למי שלא שם לב מה הבקשה, שייקרא את האות הראשונה של כל שורה

אתמול היה לילה ייחודי.
זה התחיל עוד לפני שהלילה התחיל, עוד בזמן הציפייה לאוטובוס שאיחר לבוא
חיכו ליידי 2 צעירים שדיברו בינהם, מטבע היותי שקט נשארתי מחוץ לשיחה משך רוב הזמן, עד שהשיחה נגעה לנושא שהיה מנת חלקי עד לפני חודשיים.
שיער.

עד לפני חודשיים גידלתי שיער ארוך, ולשם נדדה שיחתם של השניים, ומשום מה החלטתי להצטרף לשיחה, שנדדה לנושאים שונים נוספים, כמו חיי לילה, ומשחקי מחשב והמשיכה גם על האוטובוס. מרוב שהייתי שקוע בשיחה כמעט פיספסתי את תחנת הירידה, מזלי שהבחור שדיברתי איתו הזכיר לי ששכחתי לשים לב לדרך.

אולי זה נדמה כדבר של מה בכך, אבל אני לא רגיל ליזום שיחה, ולרוב מוצא את עצמי בקונפליקטים פנימיים עזים עד שאני עושה את הצעד.

הגעתי, אני לא מכיר כמעט אף אחד, וכמעט אף אחד לא מכיר אותי, אחת המטרות כמובן היא לשנות את זה, אבל איך משיגים זאת?
אני לא מגנה את השקט שלי, יש לו את החיוביות שלו, אבל הייתי שמח לפעמים לפרוץ החוצה בצורה שאני מתהווה אליה
והיה נדמה שמספר לא קטן של אנשים שמו לב לכך.
המסיבה הייתה נעימה, חמימה ואירוטית, נהניתי מהשיחות, ובכלל מהאווירה.
לילה שמשאיר טעם לעוד

יצאתי היום לחברים ועל הדרך עצרתי בנחלת בניימין לקנות מסכה יפה שתתאים לי.
חשבתי בטח אני אצא עם משהו סגנון שחור וכסף, לא האמנתי שאדום ילך, למרות שאני אוהב את הצבע הזה, הוא ממש יפה, אבל בפעמים המעטות שניסיתי אותו עליי זה לא הסתדר.
מצאתי חנות שמוכרת אותם בלי שום בעייה, בדקתי חצי מהמסכות שהיו שם, ורק אחת בודדה התאימה לי, אדומה ומדהימה, לפחות יש לי פריט אדום להופיע איתו הלילה במסיבה :)

כולם מכירים את החוקים של מרפי. כשמשהו יכול להשתבש, הוא ישתבש.
בתור אדם שיודע על החוקים השתדלתי היום לתת לעצמי זמן אקסטרא לכל צרה שתבוא בדרך שלי לשיעור, אבל מרפי התחיל לשחק קלות, קודם כל כל העולם ואחותו, גיסתו ושיפחתו החליטו (כן אני יודע שהגזמתי) לדבר איתי כשאני מתארגן, שום דבר לא היה במקום, והייתי צריך לנעול, לצאת ולחזור פעמיים כי שכחתי משהו, 30 דקות בערך התבזבזו על קטנות, ויש לי להספיק לתפוס 2 אוטובוסים. אבל או שמרפי ריחם עליי, או שאו פשוט טעה, כי מה שהיה בטוח, שאין מצב כבר שאני מגיע בזמן, באופן מפתיע לא התקיים.

התחלתי שבוע שעבר אימון סייף, היום היה השיעור השני והתאמנו בין השאר גם על האחיזה
לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל מגיל קטן יש לי משיכה לחרבות, סכינים וכד'

אז כשהציעו לי את הרעיון של לנסות חוג סייף יותר ויותר אהבתי את המחשבה עד שהתחלתי,
הספורט הזה נראה לי מדהים, משחק של זריזות, יציבות, גמישות, חשיבה כשהמטרה להגן, לנצל פתח ולתקוף,
אני לא יודע לאן זה יוביל, או כמה זמן ייקח לי לשלוט באומנות, אבל יש דרך אחת לגלות, ואני יודע שאני אצטער אם לא אנסה.

עכשיו עד השיעור הבא אני צריך לענות את עצמי טיפה ולהשתדל לפתח גמישות