הוא חמום מוח, כולם יודעים את זה עליו. ג'ינג'י אמיתי למרות הגלח - האדמומיות זה עמוק בגנים. אנחנו יושבים בבית קפה תל אביבי והמלצר שלנו הומו חמוד. אנחנו מזמינים ארוחות בוקר הוא טבעוני, מהסוג שלא אוכל דבש כי זה ניצול של דבורים, אז אני מוודאת מולו שלא יפריע לו שאזמין לעצמי ארוחת בוקר עם ביצים. מאז שהוא נהיה טבעוני באקסטרים קשה לנו יותר להפגש ולדבר, השילוב של הדם שעולה לו לראש עם נושא כל כך נפיץ הופך כל מפגש לויכוח מתמשך. בינתיים המפגש עובר חלק ואני נושמת לרווחה ואנחנו מפטפטים בכיף שלנו ומחכים לאוכל שיגיע.
כשהוא מגיע, המלצר בטעות מחליף בין המנות. בוקר טבעוני לבחורה הקטנה ובוקר של גיבורים לבחור המגודל. וזה כל מה שצריך כדי שהבחור המגודל מולי יתפוצץ. והוא מתפוצץ על המלצר, בעוצמות שאני לא מכירה, על זה שהעז להניח לפניו רצח בצלחת. ההתפוצצות לא נגמרת שם, אבל אני כבר לא מצליחה לעקוב אחריי האלימות המילולית שנשפכת שם על המלצר, על מנהל המשמרת ועליי. אני מנסה להרגיע אותו, אבל יודעת שזה אבוד. כשהמלצר עוזב ואנחנו נשארים שוב לבד. הוא מסנן "הומואים מזדיינים כולם אחד אחד". אני מביטה בו במבט המום, עם כל החמימות מוח שלו הוא מעולם לא זרק הערות סקסיסטיות, הומופוביות, שובניסטיות או גזעניות. זה כל כך לא מתאים לו וזה כל כך מגיע מהקרביים שלו עטוף בשנאה תהומית. שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל להגיב.
הוא מסתכל עליי בחזרה, ואני לא יודעת למה אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו חברים טובים הוא בוחר את הרגע הזה לספר לי כלאחר יד; "מה את רוצה, אני רוצה לראות אותך אוהבת הומואים כל כך אחרי שהם אנסו אותך". אני לא קולטת ונפלט לי "מה?" אז הוא מוסיף "לפני שנים קפצתי לאיזה דילר הביתה להתארגן על גראס, הוא לא היה לבד והם אנסו אותי"
יש שקט,
אני מחזיקה לו את היד ואין לי מילים להגיד לו. לו שיודע שאנסו אותי ותמיד שמר עליי מגברים מקריפים במסיבות. לו, שנשים מתהפכות סביב עצמן כדי לזכות בתשומת הלב שלו, והוא קולט אותן ומתעלם בחינניות ולא נותן לאף אחת כמעט להתקרב. לו, האיש חמום המוח עם החיוך הכי מאיר וזורח שתראו אי פעם. לו, שתמיד יש לו ג'וינט בתיק ורצון לחלוק ולצחוק. לו, זה שתמיד מארגן את כולם ותמיד יש לו קונקשן לחומר הכי טוב. לו.
הוא מחייך אלי חיוך עצוב ואומר לי "תאכלי, שלא יתקרר לך הרצח בצלחת".
ושנינו מתחילים לצחוק. ולא יכולים להפסיק.
עברו שנים מאז ומעולם לא דיברנו על זה שוב. כאילו זה לא קרה. ולפעמים אני לא בטוחה אם שמעתי אותו נכון בכל זאת. מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד אחר גם, עד עכשיו.
