בסוף אתה עונה - לא.
מילה אחת, שתי אותיות .
יבש ,פוגע ומוחק.
וזה לא משנה מהם הסיבות, אתה לא רוצה ולא צריך אותי.
זה מעליב אותי נורא ואני כועסת על עצמי שבכלל שלחתי הודעה. אם רק היית רואה אותי, את הפנים האדומות, מושפלות, בוערות מכעס והעלבון.
ואני מתהלכת עם העלבון והכעס שעות רבות, מלבה עוד יותר את הרגשה של פתטיות ובמקום לשכוח ממך ולשנוא אותך, הכוס שלי שבוי ונוזל כאילו לחשת לי מילות אהבה.
והכל מתעורר שוב, חזק יותר- אני מאבדת בושה, שוכחת מהאגו, הולכת לאונן עליך ומתמסרת לצורך שלי והנזקקות שלי בך.
אין אותי שם, אני נמחקת שם תחתיך, נצמדת לך לרגל, מתחננת שלא תנער אותי ממך.
אני לגמרי לא שייכת לז'אנר של מתחננות ואיתך זה אחרת. אני הכי מתחננת ומתמסרת לצורך שלי בך, לבעירה הזאת שבגוף שלי, שמה את עצמי במקום הכי נמוך מולך, מדמיינת את ידך סוטרת לי, מעלימה אותי לזמן מה. אני זוכרת את הסטירות שלך עד היום, אין בהן היסוס, הן מדויקות ויש לי כל כך הרבה שעות אוננות, פנטזיות ואורגזמות שאתה שותף להם על מלא בלי שזה בכלל מעניין אותך.
אני יודעת שמגיע לי יותר, הרבה יותר ואני אלופה בלשחק את המשחק המפגר של נפגעתי ונעלבתי, אבל ביני לבין עצמי אני כנה ויודעת שאם מתישהו תזכר בי, תשלח לי הודעה -אני עדיין ארצה אותך.
פעם כתבת לי שאתה מודע להכל, אבל לא נראה לי.
אפילו אני לא מודעת למה שהראש שלי מייצר בהקשר שלך. הוא בונה תסריט ותפאורה , הופך אותך לשחקן ראשי שעליו בנויה העלילה ועל הכל כאילו אני שולטת, אבל תכלס יש שם אפס שליטה עצמית, כי לא אכפת לי לזרוק את כל העקרונות, העלבונות, הכעסים והאגו ולהתחנן שניפגש. להתחנן להרגיש אותך מעליי. להתחנן שתהיה איתי שוב, תשתמש בי שוב ושוב.
כמה זה דוחה שאתה אפילו לא צריך להתאמץ, משהו באופי הנבזי והדומיננטי שלך עולה על כולם, קושר את הגוף שלי ומייצר רעב לכאוב, להירטב, להתכופף נמוך שתשחק לי בגוף ותשגע לי את הראש.
04.06.20
