הכלוב הסודי

אתה מוצא את עצמך ממרר בבכי כמו אחרון הילדים שנורית זרקה להם את הלב אל מאחורי השיחים. 

זה התחיל בזה שאמרתי לעצמי רק אחד, אתה יכול, אין שום דבר מעניין בטלוויזיה ומה כל כך רע בלצפות באיזה פרק שכבר ראית? אבל איזה פרק, נבחר? טוב... אז הראשון. נראה את הראשון וזהו. 4 עונות פנימה אתה מבין שבצפייה שלישית התכנים מדברים אליך אחרת. אתה עדיין מחכה שג'ורג' כבר ימות, אבל פתאום המוות של אבא שלו נוגע באיזה עצב בפנים. וגם המטופלים בסדרה פתאום נוגעים בך אחרת, כבר ראיתי מספיק בחיים שלי כדי שהסדרה הזו תהדהד לי בעוד מקומות. כן, זה לא גברי במיוחד אולי להודות בזה. אבל אני לא לבד. גברים אוהבים לראות את האנטומיה של גריי. לא רק בגלל הכוסיות. וכן לגמרי נכנס לי משהו לעין.

בתי חולים אף פעם לא נראים כמו בסדרות, ריח האמוניה המרחף בחלל שמשחק אותה סטרילי לא עובר בסדרות. גם לא השעות שבהם אתה מחכה שמישהו יבוא. לא רגעי האנושיות הקטנים שבה האק"גיסט גורר אותך להכין קפה במטבחון של הצוות, כי חראם עליך. הוא גם טופח לך בחביבות על השכם, ונותן לך להכניס משהו לעין בשקט. 

אני לא זוכר את אבא שלי בוכה, רק באסון המסוקים. כשנכנסתי הביתה עם המדים, אחרי שאיבדנו שני חברים טובים מהצוות. הוא לא ידע את זה, הוא רק ידע שאני בבית. הוא חיבק אותי חזק ובכה עוד יותר חזק. אני לא זוכר אם אני בכיתי. כנראה שכן. מסוק נכנס לי לעין. 

הוא לא היה אבא טוב, כלומר הוא היה כשהיינו ממש קטנים. אבל מאז, הוא הפסיק. הפסיק לנסות. הפסיק. 

אני מוציא את המשהו מהעין ומשרך רגליי בחזרה למיטה עליה הוא שוכב, חזרה להמתנה לרופאים. אני שם לו ולי אוזניות ואנחנו שומעים ביחד דקלון, אחרי דקה הממזר מעביר לשירים של קרן פלס. בשלב הזה אני מתיאש ומשאיר אותו איתה. 

מעבר לדלפק האחיות, בוכים, משפחה שלמה על חבריה ונספחיה. האחיות מתלחשות, וזעקות השבר עולות וממלאות את החלל ומגרשות את האמוניה. "הוא הולך למות", וכבר לא ממתינים שם לרופאים, ממתינים לעוד רגע של חיים ופרידות.

אני נזכר לפני כמה חודשים שהרופאים אמרו לנו שהוא לא יחזיק את הלילה. אני זוכר את הדמעות של כולנו, אני זוכר שבכיתי. אחי הצעיר היחיד שלא בכה, וכששאלתי אותו איך זה יכול להיות שלא נכנס לו משהו לעין, התשובה שלו הייתה "זה כי ידעתי שהבן זונה הזה לא יעשה לנו חיים קלים". וואלה צדק.

והוא אכן בן זונה עקשן, והוא נשאר בחיים. מת בחייו.

הייתי מתחלף עכשיו עם המשפחה הזו, הם היו מרוויחים אבא בחיים ואני הייתי מרוויח אבא מת. 

אף אחד לא באמת יודע כמה זה נורא לטפל באבא שהיה אבא לא טוב, שמאבד את שפיותו. וכל פעם מחדש הוא נופל ולא מת. לגלח אותו, לקלח אותו, לאשפז אותו, לוודא שהוא אוכל. אני מכיר את רוב בתי החולים הפסיכאטרים בארץ, חוזר חלילה. וכל הטעויות הן שלי, ההחלטה לאשפז היא שלי.

אני מסיים את הכוס קפה, והבכי מעבר לדלפק האחיות שוכך, והמשפחה מתבזרת לחדרי המתנה ופינות עישון. היה ואיננו. 

ורק אני ממשיך לטפס במגדלים של אשר. 

אני עושה, את המירב והמיטב, אני עושה, ולפעמים משהו נכנס לי לעין, ואני רוצה להיות הילד הזה שבכה כי נורית זרקה לו את הלב מאחורי השיחים בזמן הפסקת עשר. אני רוצה להפסיק לעשות את זה. אני רוצה שפעם אחת נורית תניח לי יד איפה שהלב ותלחש לי, זה בסדר. זה באמת בסדר, שתנשק אותי בזמן שאני מתפרק לה לתוך הידיים. אני רוצה לבכות כמו ילד קטון. 

קטון

ועלוב

ונורא

ואיום

ואוהב

ואהוב

ועייף, כל כך עייף ותשוש.

וטועה, אני תמיד טועה.

------

הטועה תמיד