לפני 4 שנים. 17 באוקטובר 2020 בשעה 7:28
אני אוהבת את הלקויים והלקויות. את אלה שצריך לגדל.
אני אוהבת שמגיעים אלי מפוחדים, חסרי אמון, מתוסבכים ולאט לאט נותנים לי להיכנס ולהזיז, לנקות.
והם באים, רואים בי נווה מדבר של קבלה והובלה.
הם נשארים, גדלים, דפוסי התנהגות משתנים, הם הופכים טובים יותר לעצמם, ובכלל. ותחושת הסיפוק והערך שלי עולה.
זה כמו סם. אני מסניפה את ההתפתחות שלהם.
ואז אני צריכה לשחרר. לתת להם לקבל מה שנכון להם יותר.
לפעמים אני מפחדת שאני אתייבש, שאני לא באר אין סופית.
ואז אני אומרת לעצמי שאם להתייבש, אז ככה, כשאני אלוהים.
