היא תמיד הייתה שקטה. כאילו הכל צריך להישאר בפנים ולא יכול לצאת. רק האוויר נדחס החוצה בין השיניים. בין השפתיים. כשהיא נחנקת על הזין שלי. כשאני מדגדג לה את צוואר הרחם. גניחות של אויר שיוצא מהריאות אל העולם בקושי.
לפעמים חשבתי שהיא מנסה לאצור בתוכה את כל התחושות, כולן.
כשאני מזיין אותה נגמרות לה המילים פתאום. הן שם ברקע אבל היא מאבדת את השליטה עליהן. היא צריכה שאני אאסוף אותם בשבילה. אתן לה מילים להחזיק בהם. כמו זונה. כמו חור. כמו צעצוע. כמו כלי לשימוש, כמו זבל מסריח, בהמה, כמו המטומטמת שהיא שנותנת לכל אחד לזיין אותה. במושב האחורי, בחדר מלון שעתי, על הקיר המושתן מאחורי המועדון.
והיא מרטיבה. היא נוטפת רטיבות למילים האלה. לזין שלי שממלא אותה ומוציא ממנה עוד קצת אויר. לפעמים היא מצליחה לבקש ממני משהו, כמו תכאיב לי, כמו תמעך אותי. כמו תעשה ממני חור. אני חור. כמו אני חור הלוך וחזור עד שהיא לא מסוגלת לומר כלום פרט למילה חור בזמן שאני מרחיב לה אותו ופוער לה אותו ומשחק איתו לכל כיוון. ודרך.
מרטיבה כשאני משחק איתה, כשזה כאילו היא בכלל לא חלק מהתמונה זה רק החור שלה כמו צעצוע ביד שלי ואני נוגע ועושה בו מה שבא לי. כמעט בהיסח דעת. כמו כדור לחיץ שחושבים איתו ביד. זה עושה לך משהו כשאני משחק לך עם החור ככה, בלי לזכור בכלל שזה חור או שיש שם איזה את שמחוברת אליו? ואת שקטה.
את כל כך שקטה שם שבאמת אפשר להיכנס לאיזה סטייט של זן עמוק כמעט. זו החלקלקות שהאצבעות שלי מתחילות לשחות ולטבוע בה שמזכירה לי שאת שם, ושאת מרגישה משהו. מידי פעם תנועה מסוימת מחלצת ממך שאיפת אויר רועשת. ואני סוטר לכוס שלך ואת מתכווצת ומרעישה שוב. ושוב ושוב. עד שאני מניח יד גדולה ומועך לך את הפרצוף ומורח אותו בכל המיץ כוס המסריח שלך. אני מועך לך את הפרצוף וסותם לך את הפה. וסוטר לכוס שלך חזק יותר ואומר לך להיות בשקט.
את מבינה, היית כל כך בשקט עד עכשיו. תמשיכי. אני רוצה את השקט הזה. אני רוצה לא לזכור את קיומך. את, לא מעניינת כאן. את פוערת עיניים ובוכה בשקט בשקט בזמן שאני חוסם לך את האוויר ומנשק לך את האף. דוחף לך לשון לתוך הנחיר ואת משתוללת תחתיי אני לא יודע ממה יותר מהאין אויר או מההלם של הלשון שלי בתוך האף שלך. זה גם לא מעניין אותי, ואת נושמת בשקט בשקט כי ככה אני רוצה. ואני נדחק לתוכך ומצמיד את הפה שלך לשקע בין כתף לצוואר בדיוק לאוזן שלי. ואת מנסה לשמור על השקט אבל אני שומע. ואת יודעת שאני שומע. גם את שומעת כמה רעש את עושה.
וכשאני מעיר לך על הקולות האלה שאת מוציאה בלי שליטה, את גונחת בעומק הגרון טרוניה ונועצת בי ציפורניים ונוהמת כמו הבהמה המטונפת שאת יודעת להיות כשאת מיוחמת. נכון שאת מיוחמת עכשיו בהמה...? מתפתלת מנסה למצוא קצב וחיכוך כמו תולעת בתוך השלולית המסריחה שאת. ואת כבר לא כל כך שקטה. את צורחת את הנהמות האלה החוצה. אין לך מילים רק עיצורים. ושיניים וציפורניים ואגן שמזיין אותי בחזרה.
ובדיוק שם, כשאין בך טיפת שליטה. כשאני נמצא בך ועלייך ולוחץ ודוחק ומחזיק את החיה שלך ברצועה הדוקה מסביב לצוואר אני הופך אותך ואונס לך את הטוסיק. כשאת משתוללת שם מזעם וכאב ומרטיבה את כל הירכיים שלי ושלך אני נדחק עמוק פנימה. נשכב עלייך מחזיק אותך בשקט בזמן שאת ממשיכה לחשוף שיניים כנגדי ולנהום ולבכות וכל התחושות הפקוקות שבך מתפצפצות אחת בשנייה כמו מישהו ביקע בך אטום אחד. אחד. אני מצמיד את הראש שלי לשלך ואת נותנת לי לשמוע אותך. את ההתפרקות שלך, את העונג שבך, את יורקת החוצה את כל מה שנאגר ואת כל מה שתמיד היה. ואת נותנת לי לראות כמה את יפה. כמה קול יש בך. כשאת מגיעה לנקודה הזו שבה הקולות שבך נשברים החוצה. אני זוכר
את השקט שלקחת אותי אליו. שטיפסנו על איזו צלע, אולי של חוה, והכל היה דומם וריק. ועמדת שם ושתקתי ולא ידעתי מה הולך לבוא כשפתאום אחרי נצח פערת את הפה וגרמת להרים לשתוק. לרעוד. והשקט של לפני ואחרי הצרחה הבלתי נפסקת שלך לא היה אותו שקט.
