אתה יודע להכאיב לי. לתפוס ולמשוך ולסובב עד שאני צורחת, או עוצמת עיניים, או מסתכלת על נקודה רחוקה. או עליך. כשאתה מכריח אותי להסתכל לך בעיניים, לתת לך לראות את הפחד ואת הבהלה ואת הכאב ששותת שם.
אתה יודע לגרום לי לבכות בשניות. מספיק מבט חודר ממך וכמה סטירות בלי זמן להתאושש. זה משאיר אותי פעורת עיניים עם מחשבות שנמסות ופה שמנסה להגות מילים ונכשל.
אבל כשאני חושבת על כאב, כאב אמיתי, שמוחץ לי את הלב ועוצר לי את הנשימה אני חושבת על הרגע שבו ניפרד.
המוח שלי מאונן על העזיבה שלך, בלי הפסקה. על כל העצב שאוכל לשקוע בו, על כמה רחוק אוכל לברוח כשזה יקרה.
אז תדע שאני נלחמת. בשדים שלי ובפנטזיות על עצב מתוק כמו ציפוי סוכר ושפתיים שמתלכלכות בו עד שהוא נמס ומשאיר אחריו טעם מר.
כי אין שום דבר מתוק בלבד. הצמר גפן שמרחף מעל מילים של פרידה נשאר תמיד קפוא מאחורי המסך. בפנים זה רק שלג.
