הכלוב הסודי

פגישות עם חברים, אימון נוסף בשבוע, סוף שבוע עם חברים, עוד שעות בעבודה, ימי חופש סודיים, סידורים, לקפוץ להשלמות מהסופר.
החיים התמלאו בשקרים לא נגמרים.
וכשזה נגמר?
עוד אחד. הכל מהתחלה.
ואז עוד אחד. לומדים ומשתכללים.
במקביל חיוכים למצלמה. חופשות. חגים. מיטה זוגית. שיפוץ. טיולים. ארוחות ערב אצל חברים. ימי נישואין. ימי הולדת. אולי עוד ילד? אולי לחזור לקיבוץ?
אני לא יודעת אם אני יותר פסיכופטית או יותר אנוכית. אם אני חיה בדיסוציאציה מתמדת או שאני פשוט שקרנית.
לקח זמן אבל הוא גילה.
הגבר, האבא, הבעל, החבר השמח, החכם והאופטימי הפך לחד, עצוב ופגוע.
עברו כבר כמה שנים וזה דהה קצת. תיכף בת מצווה לגדולה. לא נחגוג יחד.
במשך שנים אמרתי לעצמי שלא יכלתי אחרת. שלא הצלחתי להתמודד אחרת. שלא מפרקים משפחה עם ילדים קטנים.
אבל גם זה שקר.
יכלתי אחרת.
בחרתי בדרך של הפחדנים.
בחרתי בדרך של החלשים.
בחרתי בנזק הכי גדול שאפשר לעשות לילדיי - להכניס לחייהם בגידות.
וזה פי אלף יותר גרוע מלגדול בשני בתים נפרדים אך לפחות מכבדים ומתקשרים.
עוד יומיים וכבר חמש שנים יעברו.
אני נרדמת ויודעת שטעיתי.
החרטה שוטפת אותי.
זה כתם שאי אפשר לנקות מהלב. אולי רק אם אתם באמת חסרי לב.
ובעיקר אני מצטערת.