משמרת ערב בפאב. הבעלים מכנס אותנו ומודיע לנו שיש חוק חדש היום - כל פריט לבוש שמישהו מצליח להוריד מאיתנו, נשאר בחוץ. רוב הבנות מהנהנות בשעמום, הן כבר רגילות למצבי הרוח שלו, אבל אני רק בשבוע השני שלי פה, והוא הבטיח שהכל יהיה בהדרגה. הלב שלי מחסיר פעימה ואז חוזר לפעום בקצב מהיר ואני מלאת בושה וכעס. מנסה לתפוס את העיניים שלו אבל הוא כבר סיים ורק מזרז אותנו להתלבש לתחילת המשמרת.
זה לא שהמצב הרגיל כל כך שונה פה. נגיעות פה ושם הם חלק מהעבודה. רק אתמול בערב כשהגשתי קינוח לזוג על הבר, תוך כדי שאני מסתבכת עם הנר של העוגה, הגבר חייך אליי וליטף לי את הטוסיק מתחת לחצאית, בתנועות מעגליות. לא זזתי ורק צחקקתי והמשכתי להגיש, כי בעל המסעדה נעץ בי מבטים רושפים מבעד לבר. הוא תמיד בודק אותי כי ביום הראשון שלי פה זזתי באינסטינקט כשמישהו צבט לי פטמה והוא עשה מזה סיפור שלם והתלונן על היחס. אני לא אשכח את המבט שהיה לאחראי המשמרת כשהוא גרר אותי למטבח, הסתכל עליי בשקט עד שהושפלתי מבט, ואז אמר לי שזאת הפעם האחרונה שהוא שומע מלקוח שאני עושה בעיות. הוא גם צבט לי את שתי הפטמות תוך כדי, אולי כדי שהמסר ייקלט לי טוב יותר.
אני מתלבשת ויש לי גוש של עלבון ופחד בגרון. ההנחיות קצת מפחידות אותי ואני מנסה לנשום. חצאית שחורה קצרה, גופיה לבנה בלי חזיה. פעם אחת החדשות ניסתה להכנס למשמרת עם חזייה. ראיתי אותה מאוחר יותר באותו ערב, ואת החורים לפטמות שגזרו לה, אז ויתרתי על הרעיון.
השולחן הראשון לא כל כל נורא. אני מחלקת להם תפריטים והבעלים ניגש אליהם ולוחש לאחד משהו באוזן. הוא מסמן משהו לאחרים. אני רואה אותם מתרווחים בכיסא, וזה שקרוב אליי שם ידיים על המתניים שלי ולפני שאני מספיקה להגיב, מקפל את הגופייה על השדיים, ככה שהבטן שלי חשופה. אני חושבת לעצמי - טוב, זה בסדר. הם קצת מלטפים את הבטן ואני מחכה שהם יסיימו, ואז ממשיכה.
בשולחן השני יש כמה אנשי עסקים שאני כבר מזהה. הם מנופפים לי ואני מתקרבת קצת בחשש אבל הם מאוד נחמדים ואדיבים. אחד מהם זה ההוא מהערב הראשון. הייתי צריכה להתנצל על חוסר הנעימות אחרי אותו מקרה, אז הוא כבר מחבב אותי. אני הולכת ישר אליו והידיים שלו כבר נשלחות לחזה שלי וצובטות חזק. ככה הוא אומר לי שלום מאז. הם שואלים אותי על האלכוהול ואני מסבירה על היינות השונים בזמן שהוא מעסה לי את החזה מבעד לחולצה. אני מקפידה לא לזוז ולחייך לכולם, יודעת שצופים בי. כשהוא מוריד לי את החולצה בבת אחת אני נאלמת, והידיים שלי אוטומטית נשלחות להסתיר את השדיים. הם כולם צוחקים ואז הוא מפריד אותן בקצת כוח ולוחש לי - תמשיכי לדבר, את לא רוצה עוד תלונות, נכון? אני מנסה להתעשת ולהמשיך להסביר אבל אני לא מצליחה להיזכר מה רציתי להגיד. הוא קצת צוחק ואז מושך אותי לשבת עליו. היד שלו מרימה ומפסקת לי את הרגליים, ומסיטה את התחתונים. שאר השולחן מסתכל עליי עכשיו, הם מחייכים אבל לא ממש אליי. יותר לכוס שלי. חלק שולחים ידיים מהמקום שבו הם יושבים וחלק ממש קמים ובאים מאחורה כדי למשש מזווית טובה יותר. הם בוחנים, נוגעים, צובטים, ומדברים אחד עם השני - יש לי הרגשה שעליי, אבל אני לא מצליחה להבין את המילים ומוותרת. הכל קצת נוזלי עכשיו ואני לא נלחמת בזה. הוא לוחש לי באוזן - תחייכי, לא להפסיק לחייך. את לא רוצה שהם ירגישו לא בנוח, נכון? אז תעשי חיוך גדול.
אני מחייכת חיוך גדול ומזמין.
