הכלוב הסודי

גבעות​(נשלט) - אני אהיה קצת מתחכם. עבורי מדיקל הוא הרבה יותר מהפרקטיקה של מחטים ודם. אני מתחבר להרבה דברים קטנים שקשורים בעולם הרפואה ושעשו להם פטישיזציה. החל מהמדים- חלוקים, כותנות משוגעים; ציוד שנועד להכניס את הגוף למנחים כמו כיסאות רופא שיניים/גניקולוגיה וגיבוס (שימוש נרחב בגבס הוא אחת הפנטזיות הגדולות שלי); ציודים אחרים כמו ספקולום וגלגלי כאב שממש עשו את המעבר המלא לסטטוס של צעצועי מין; וכלה במומחיות של האנשים האלה במניפולציה על הגוף. משהו במגע מלא הביטחון מרגיש חם ומקרב גם מבעד לכפפות הגומי ולמסכות שמסתירות את פניהם, על אף הכאב הייחודי שבדרך כלל מלווה את הטיפולים. ד"ש חם לכירופרקטים, לשינניות, ולכירורג שטיפלו בי לאורך השנים.
לא חוויתי סשן מדיקל בדס"מי אף פעם, לא לפי ההגדרה שלי למהו מדיקל ולא לפי המשמעות המקובלת, אבל אני בהחלט סקרן. דווקא המחטים זה החלק שהכי פחות מושך אותי מהכול. הם לא מעוררים בי שום רגש מיוחד. גם אין איזה משהו ספציפי שאני זוכר שמשך אותי לתחום מלכתחילה. אני חושב שזה נבנה עם הזמן ועם חשיפה לסיפורים ארוטיים שונים.

תא וידויים -
אחרי הקולונוסקופיה הראשונה שלי התאהבתי והתחלתי להתעניין. לשמחתי גם הייתה בחיי מישהי עם נסיון בנושא, חמותי שושי תמיד הרי ידעה למצוץ לי הדם, אז כל השאר היה קטן עליה במסע המוזר שלנו אל נבכי המדיקל.

---
זיק פה

Netrunner​(נשלט) - חוטף חלחלה רק מלחשוב על דם או מחטים

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - אני תוהה אם יש קשר בין מידת הפחד שלנו מטיפולים ומחטים, לבין היכולת להפכם לפטישים.

אני אדישה לגמרי לזריקות ופרוצדורות רפואיות אחרות, זה לא גורם לי אפילו חוסר נוחות. וגם כפטיש זה לא עושה לי כלום בכלל. אף פעם לא תהיתי אם זה קשור. הממ.
וכן תהיתי על הקשר בין חיבתי למכות לבין סף הכאב הגבוה שלי (חח בטח שיש קשר).

אבל אני רואה פה בתמונות ובסיפורים סשנים עם מחטים, וזה נשמע מאד מרגש. לא הייתי חושבת על זה לבד, לא חשבתי על זה עד שנתקלתי בכלוב, אבל יכולה לנחש שבהינתן הדרכה ואמצעי בטיחות מתאימים הייתי מאד נהנית מזה.