הכלוב הסודי

לפעמים אני ממש שונאת את עצמי, על כך,
שאפילו שעברו כבר מלא מלא שנים,
הלב הטיפש שלי עדין אוהב אותך,
ולא משנה לו בכלל שאתה נרקסיסט ואגואיסט,
ושפגעת בי בצורה נוראית.
אפילו שלמעשה בכלל אין לי מושג אייכה, או מה קורה איתך. אולי זכית בלוטו, אולי חלית.

אני שונאת את עצמי על כך אתה לא מחוק אצלי בזכרון ובגוף ובעור, ושהראש שלי חוזר להרהר בך. אני שונאת את עצמי על הצורך הבוער לכתוב את זה, שמתבטא בפוסט הזה.

אבל יותר מזה, אני שונאת את עצמי על כך שאני לא מצליחה לסלוח לעצמי על הטעויות שהיו , בשורה התחתונה, רק שלי.