לא יאמן כי יסופר אבל עברו שנתיים.
שנתיים שלמות ואני עדיין חושבת עליך כמעט כל יום.
חדרת לי מתחת לעור ולעצמות, ככה בלי לעשות יותר מידי, רק נכחת שם, חשפת חיוך כובש והיית מה שהייתי צריכה לקבל באותה התקופה.
ואף על פי שאני יודעת כי מדובר באשליה ותו לא, ומעולם לא הייתה בינינו קירבה אמיתית, אלא רק זו שאני בניתי ואתה בחרת מידי פעם לטייל בפנים, ובכל זאת אני מרגישה פספוס.
בא לי לפעמים לתפוס אותך באמצע הרחוב, ללכוד את המבט שלך, לגרום לך להעביר את העיניים מרגל ועד ראש, לחזות באישה היפהיפיה שעומדת מולך. אני כל החבילה. והייתי רוצה שתזמין אותי לקפה, או לכוסית חריפה, להשתכר מעט מהעבר, לפתות אותך להיזכר במה שהיית אמור להרגיש ללא החסמים שלך, כי היה בינינו הכל, ובחרת לברוח. ולאחר שנסיים את הערב המשכר, אעביר את היד שלי על גבך כשנתחבק ללהתראות, אעצור להסתכל לרגע בעיניך, רגע נוסף על השפתיים העבות. ואז? אלך מבלי מלהביט לאחור, ולא אחשוב עליך אף לא עוד יום אחד בחיי.
------
Penny Lane