בעקבות הפוסטים שחוזרים על עצמם בפורומים בסגנון מלחמת המינים או האינסלים מול הפמיניסטיות רציתי לספר על ה"מסע" שהייתה לי מן העולם הזה. אני לא יודע אם אפשר בכלל לקרוא לעולם הזה, עולם האינסלים, ולמה האנשים בפורום מדביקים את המילים האלה וההגדרה הזו לכל דבר שזז.
הייתי צעיר, בן 15, כמו כל הילדים הייתי ילד חרמן שרוצה למצוא אהבה ולחוות דברים, לפעמים התאמנתי על לנשק את המראה. בחופש הגדול שבין ט' לי' הלכתי עם חבר להליכה, והוא החליט לספר
לי על איזה אמן פיתוי בשם מיסטרי, ועל מה זה בכלל אומנות הפיתוי, ואיך גורמים לבחורה להימשך אליך, ולמה לי בכלל לקרוא עליו. "אתה לא רוצה חברה? אל תהיה כמו כל הגברים האלה שעומדים במקום אנחנו יכולים להיות מעל ולהצליח".
לא הייתה לי ילדות משהו, והביטחון העצמי שלי לגבי עצמי לא משהו. הרבה פעמים הייתי אומר לעצמי: למה שאישה בכלל תימשך אלי, אני מכוער, אין לי את התכונות שאמורות להיות לגבר כזה.
כשחזרתי הביתה חשבתי על מה שהוא אמר והתחלתי לקרוא על המיסטרי הזה, ולקרוא ולקרוא ולצפות בסרטונים ביוטיוב. באמת, שזה כמו שטיפת מוח, בכל זאת, הם כמו אנשי מכירות מעולים והנה, החבר ההוא כאילו הפך חבר בכת סודית ומיוחדת - למצליחנים בלבד. כשקראתי על זה, לא היה גם שום חינוך על מי-טו ואף אחד כמעט לא הכיר את זה בארץ, כך שזה הרגיש לנער שבי כאילו שהוא מצא אוצר שיכול להוציא אותו מהבור. במבט לאחור, בספר של מיסטרי, היו הרבה תכנים ומשלים מיזוגניים ובכלל, עצות רעות כאדם-חבר לחיים, כמו למשל הכלל הזה שאפשר להתחיל עם אישה באמצעות "נאג" (לא גאג, חרמנים שכמותכם) - להעליב אותה על ההתחלה קצת בשביל להנמיך את הערך שלה וששלך יהיה יותר גבוה. ככלל, כל תדמית הפיקאפ ניסתה ליישם עצות חיצוניות ופנימיות, כולל שקרים כדי להציג לבחורה שאתה איזה גבר-מוצר מוצלח כדי שהיא תתלהב ממך ותרצה להיות איתך. עוד עצה מאוד רעה זה שאם ניסית לנשק מישהי והיא סירבה, אז תנסה שוב, היא בטח בוחנת אותך - עושה לך שיטסט! אז תנסה שוב, היא לא הלכה משם, אם היא רוצה היא הייתה יכולה ללכת, אבל היא רוצה להישאר, איתך!
אחרי שקראתי ונחשפתי באינטרנט לעוד חומר (דאם, אפילו הדפסתי דפים של ספרים באנגלית בשביל לקרוא בבית הספר כשהגעתי מוקדם), אז הלכנו אני והחבר ועוד כמה חברים שהכרנו להם את העולם הזה להתחיל עם בנות. נסענו לתל אביב כמה פעמים, משום מה לסנטר, ככה החבר אמר - שיש שם הרבה בחורות בגילנו (כבר הינו אז 16). לא יצא לי משם אף פעם משהו, ואני זוכר שהייתי חוזר עצוב כי הרגשתי לא שווה כי לא הצלחתי באמת להכיר אף אחת. היו שם מפגשים כאלה שם מטאל ואנימה, ופשוט ניסיתי לדבר עם כל מיני ולהכיר, אבל חשבתי בראשי שאני עושה את זה בשם "תורה מיוחדת" וזה נתן לי קצת יותר אומץ ותעוזה? ושתכף הנה, אם אעבור את כל השלבים אני אצליח.
בסוף כיתה י', נשבר לי הלב בפעם הראשונה, ובמקביל, עם חדירת הפיקאפ למיינסטרים ותגובות פמיניסטיות שליליות אליו, גרמו לי להבין שזה היה שקר. הפסקתי לקרוא ולחשוב על הפיק-אפ הזה שגרם לי לחשוב כמו תוכנה עם שלבים. לאט לאט חדרה לתוכי ההבנה שזה גרם לי לראות העולם בצבעי שחור-לבן, הייתי נער דפוק, אבל הבנתי שזה בכלל לא מי שאני או מי שאני רוצה להיות, מה שהם מתארים בספר הזה, הבנתי שהכל פייק ולאט לאט ניסיתי להפסיק לחשוב על זה ולנסות למצוא לעצמי פרדיגמות אחרות להאמין בהן. אבל, עדיין, לא הצלחתי למצוא משהו משמעותי עבורי, אז ניסיתי למצוא דברים יותר חיוביים ונכונים לקרוא, אבל עדיין נפלתי לעולם ה"שיפור העצמי" שמוכרים לגברים שלא היו בגילאים שהייתי כלל.
לפעמים, כשאני חושב על העבר, על הנשיקה הראשונה או על כמה דייטים שיצאתי אליהם, אני דיי מתבייש ברובם כי הייתי מונע מאגו וניסיתי להשיג דברים כי חשבתי שזה יגרום לי להיות שווה יותר בעיני עצמי או בעיני אחרים - כמו שקראתי בספר: "לסגור נשיקה", "לסגור מזמוז", כל מיני שטויות. אני מרגיש אשם על הטמטום הזה שהלכתי אחריו בעיוורון, ואם הייתי יכול לחזור לעבר ופשוט להתנהג ביותר טבעיות ולא ליזום דברים כי קראתי שככה גבר צריך לעשות, למרות שזה לא הרגיש לי נכון אף פעם, אז הייתי עושה את זה. כשאני מדמיין את עצמי מהצד בחוויות האלה אני חושב שהן היו רעות.
זה בערך החלק הראשון.
אם מעניין אתכם ותירצו עוד אני אכתוב.
------
גבר אלפלפה
