והנה כבר אמצע הערב.
אתה על הברכיים מול הקיר, נשען עליו עם הידיים, סופג מכות מהשוט.
אני עומדת מאחורייך וכולי אש, מוטרפת ממה שקורה ביננו, מנסה להבין מה עובר עליך, כמה אפשר להמשיך, מה עוד כדאי לנסות. הרי אין נוסחא קבועה, אין מתכון לסשן ואין מדריך...
וככה אני, תמיד, עם כל המחשבות שלי שם, ואתה לידי, אבל מזמן בחלל אחר, ואם העיניים שלך לא היו מכוסות - בטח גם היית בוהה בי מהופנט, עם המבט הזה שמכניס אותי למאבקים פנימיים, לעצור את עצמי מלהתפרק עליך מוקדם מידי.
אני לא צריכה את העיניים שלך עלי עכשיו, אני מרגישה אותך מספיק. אתה שלם ומרוגש שיא, ממלמל לי מחמאות מבין נשימות כבדות.
אני תוהה אם לענות לך או שאתה מרגיש אותי גם, בשקט הזה שנשאר בין קולות ההצלפה. ומה באמת אתה מרגיש שם?
אתה מתוח?
מפוחד?
מגורה?
אולי כועס?
אולי מושפל?
קצת מהכל?
הרבה מקצת?
מה יותר?
כמה מכות אנחנו כבר בכלל?
אולי מספיק?
וואי כמה יפה אתה ככה, ברוגע המוזר הזה שאתה מפתח שם. איך אני מלטפת אותך עכשיו מבלי שתימס לי היד?! וואו…
ואני כבר יודעת שבימים הקרובים, בזמן שאתה תהיה עסוק בעניינים היומיומיים שלך, הראש שלי ינדוד מידי פעם לנקודת הזמן הזו שבה היית כל כך יפה בעיני.
ובלילות אני אדמיין מה עוד אני רוצה לעשות לך, וכמה רחוק נגיע בפעם הבאה.
ובין לבין אני תוהה, עם כל המחשבות האלו, מי באמת שולט במי?...
------
מישקפת
