אני מתחרפנת מזה שבשבוע (?) האחרון הארץ בוערת במלחמית קטנה וחמודה בין אזרחיה סוג' א וסוג ז', ומול החמאס, אם קלטתי משהו דרך חומות המדיה הבצורות שהרמתי, ובשעה הזו שבה אני יכולה להיות הרבה יותר מגויסת לפעימה של שמחה ואהבה עבור האנושות, אני בין היתר תקועה על זכר שלפני שבועיים (בדיוק! כמה רומנטי!) נפרד ממני בנשיקה ומאז תיקשר איתי כמו פח זבל. חשבתי לכתוב כאן עוד מכתב שלא יכתב לעוד גבר שהלב שלי מכווצ'צ' עליו, בתקווה להקיא החוצה את השאריות איתן מתאבססת ולעבור דה פאק הלאה עם חיי:
שלום א', ושינשרו לך האשכים בקרוב אמן. אמשיך בהתנצלות - יותר מדי פעמים ובאוזני יותר מדי א.נשים כיניתי אותך "מניאק" ו\או "בן זונה" וזה לא ראוי ולא לעניין, סליחה על זה. גם אם נסיבות החיים, הלב ומערכת העצבים שלך - היי, אולי נדרסת או שאחת מיקירותיך לקתה בהתקף כלשהו ממש בימים ההם, כשכתבת שתחזור אלי ברגע שתוכל ואולי אתה פשוט עדיין לא יכול - לא מאפשרות לך לדבר כמו בנאדם בגילאים המופלאים שלנו, כמו שאמרת שתעשה. ומילה של גבר היא כל מה שיש לו. בנוסף למגע ומוח וזין שמטריפים אותי, במקרה דנן. אתה בסדר, אני כועסת על עצמי. קודם כל, כי אני נמשכת לאשכנזים חכמים בני אלף שורדות תעשיית המין בפולניה רבתי שעיקרו אותם ממתן אהבה חופשי. ולא שלא ניסיתי להחליף ז'אנר. ניסיתי, לא עובד בינתיים, כבר שלושה עשורים פלוס מינוס פליז תחזיקו לי אצבעות. אבל הנבלות האלה, שיודעים לגעת במילים ומחווטים למנוע את האהבה שלהם, הם אלה שמרטיטים לי את רצפת האגן והלב לפני הכול. ואני כועסת על עצמי כי עדיין לומדת לזהות את הרגעים שבהם אני נשפכת לתוך זה בטוטאליות אוטומטית נטולת סימני שאלה, ונכשלת והנה אני שבועיים אחרי שמזגתי את עצמי לתוכו של אחר ונתתי לך לחדור אלי (מה זה נתתי, קדשה קדושה), משחזרת כאחרונת הנקבות העלובות את הרגעים הקסומים של האינטימיות, מייפה בזכרוני את התקשורת והאינטרקציה וממשיכה לעקר את האנשים שהיינו מהסיטואציה ההיא (גגגרררררר) ולשמר פנטזיה שמונעת ממני לעבור הלאה. טוב, נו, עברו רק שבועיים. 14 ימים של מחשבות מיותרות מהולות בפקפוק באישה המטריפה, הסקסית והטעימה שאני - כי איך זה יכול להיות שהוא לא רוצה אותי אחרי מה שהיה ושהיינו? בטח בגלל העור הרופס פה והשומן המיותר שם - לכי לעלות באש גרעינית, בבקשה, תודעה כוזבת מחורבנת של דימוי גוף, מתפללת שהילדים שלנו גדלים עם משהו בריא יותר - של פליאה זועמת על כך שכך הם פני הדברים, והכי גרוע - של דמיונות שווא מהולים בכמיהה להרגיש אותך שוב. להרגיש את המשקל שלך עלי, מקרקע, מפלח ישבנים ומאלץ נשימה. את הפה נפתח אלי, את היד על הגרון, את האצבעות על הנקבים, את האתגר בפעירת הלסתות מול עובי האיבר ואת שמחת ההצלחה.
והכי הכי הכי גרוע, את החיבה וההתרככות של הלב שלך מולי. ביום יום יש לי לגיטימציה חברתית נהדרת להתפרנס מההתמכרות הזו, אז יש לי מנות קבועות ולא הרגשתי קריז כבר שניםםםםםם. ופתאום מתפוצץ לי בקיום דילר חדש ארוז כחלאה לבנבנה, תמירה ואינטיליגנטית שמסתנכרן בקלות עם ההומור המרושע והמטופש שלי. רגע אחד כזה ואני דפוקה.
רוצה לצעוק עליך את כל החרא הזה ושתגיד לי לבוא. היום.
------
Joan D'Fac
