כמה רציתי שנלך למסעדה הזאת שהבטחת שתיקח אותי אליה כבר בחודש הראשון שהכרנו... אף פעם לא הייתי במסעדה הודית.
כמה ביקשתי שתיקח אותי איתך פעם אחת למסיבה... אף פעם לא הייתי במסיבה.
כמה רציתי שתגיד לי לארוז מזוודה ושנוסעים לאיזה מקום לסופש, הפתעה... תמיד רציתי שיפתיעו אותי ככה.
כמה רציתי שתכיר לי את החברים שלך, אלו שתמיד דיברת עליהם ובילית איתם בכל רגע פנוי... אבל זה אף פעם לא קרה.
כמה רציתי לפגוש את המשפחה שלך, או לפחות את אמא שלך... יש לי תחושה שהיא הייתה אוהבת אותי.
כמה רציתי שתיקח אותי לים, כמו שאמרת... אבל גם זה אף פעם לא קרה. וכל בגדי הים שהזמנתי בשבילך סתם זרוקים במגרה.
כמה רציתי שתהיה איתי שם, בלילה הכי קשה שהיה לי... אבל בסופו של דבר השארת אותי להתמודד לבד.
כמה חיכיתי שתקרא את המכתבים שלי... אבל אף פעם לא היה לך כח.
כמה חיכיתי שתקנה לי קולר, או איזה משהו שמסמל שאני שלך...
כמה חיכיתי שתגיד לי "בואי", למרות שאת עצובה...
כמה חיכיתי לבלות איתך גם מחוץ למיטה...
כמה חיכיתי, לך, שתראה ותאהב אותי כמו שאני אותך...
כמה חיכיתי, בסבלנות ונאמנות, ובשקיקה... ובסוף רק ספגתי אכזבה אחרי אכזבה.
זה לא באמת וידוי, אבל רק כאן אני יכולה לכתוב.
שלוש שנים! ושום דבר מכל זה, ויותר, לא קרה.
מותר לי להיות עצובה ולכעוס...
כן... מותר לי.