אני אמורה לאהוב את עצמי, יש הרבה מה לאהוב,
תכונות, מאפיינים ובמיוחד קילוגרמים עודפים.
קילוגרמים ארורים.
אוי ואבוי אם אומר בגלוי אבל כאן אני אכריז שהלוואי ולא הייתי שמנה.
זה כבר לא הבגדים והפרגונים רק על מה שבפנים, זה הוא, היחיד שגרם לי להרגיש שאני יכולה להיות עם הנכונים ויום אחד אהיה שווה בעיניו. השווה שבנכונים.
הוא ראה בי יופי ופוטנציאל ולמרות שאני הייתי השמנה היחידה בחייו הוא לא וויתר עליי. בנינו תפריט וכבר חשבתי שנגמלתי מהלחם ותאמינו לי שאני אומרת ש100 הצלפות לא מתקרבות לקושי של האימונים.
הייתי שם. הייתי בדרך.
הוא היה מרוצה ממני. בערך.
הוא אהב אותי, את מה שיכלתי להיות בכל אופן.
אבל לא הצלחתי. הוא עזב אותי ולא משנה מה הוא יאמר כי אני יודעת שזה בגלל השומן. הוא גם רמז שיש גבול להשקעה.
ואני נשארתי ללקק את הפצעים וכצחוק גורל רשע התחלתי לאכול הרבה יותר ממה שהייתי אוכלת בדרך כלל. לו כבר יש מישהי חדשה. רזה שבטח לא חושבת על להזמין מנה נוספת לפני שבכלל היא לא התחילה לאכול את הראשונה.
אם למישהו יש עצות איך להיות רזה ומאושרת שיגיד. אני כבר מיואשת.
בבקשה בלי משפטי העצמה. הם לא שווים.
------
רוצה להתקדם
