אני שונא חוסר ודאות. אני לא מסוגל להתמודד עם חוסר ודאות. זה מוציא אותי מדעתי, משבש לי את המחשבות וזורק אותי רחוק, לעיתים רחוק מדי. חוסר הודאות שלי הוא תוצר לוואי של חוסר ביטחון עצמי. אני תמיד בהערכת חסר כלפי עצמי, תמיד חשבתי שאני לא מספיק טוב, לא מספיק יפה, לא מספיק חכם, לא מספיק גבר.
שנים חייתי בהרגשה שקוראים דברים מאחורי הגב שלי, בהתחלה התעלמתי מזה, אח"כ שאלתי והתעניינתי ותמיד קיבלתי תשובה שלילית. הכל בסדר, היא אמרה, אתה הגבר שלי, אין לי תלונות, אין לי צורך בגבר אחר. ידעתי אז ואני יודע גם היום, שאני הגבר שלה, אבל לא היה לי ספק שהיא משקרת על כל השאר. ידעתי שאני לא מספק אותה, ידעתי שהיא צריכה את התשוקה הפרועה הזאת לגבר זר, גבר שרואה בה גוש בשר, חורים לסיפוק. גבר שיגרום לה להרגיש נשית, סקסית ונחשקת ולא האישה שחיה איתך כבר שנים, אמא של הילדים שלך.
כאב לי בלב, שאני לא יכול לתת את זה, שהאהבה שלי אליה, אולי כלכך חזקה ועוטפת. הרי, אף אחד לא יאהב אותה כמוני, אבל היא צריכה יותר מזה, היא צריכה גבר שיזיין אותה כמו חיה רעה ואני, במקרה הטוב, חיית מחמד.
אפילו כשגיליתי שהיא בוגדת, לא כעסתי על הבגידה, כעסתי שהיא לא סיפרה לי. היא ידעה שזה בסדר, שאני מרשה לה לקבל את מה שאני לא מסוגל להעניק לה. עמוק בפנים גם כעסתי על עצמי, כעס מתוך קנאה, שהיא מסוגלת ללכת עד הסוף עם התשוקות שלה ואני נשארתי סוג של מאונן מקלדת חמוד ולא מזיק.
עכשיו שוב פעם החוסר ודאות חוזר והתחושה הזאת שיש משהו מכרסמת לי בנשמה. בדרך כלל תחושות הבטן שלי ממש נכונות ורק מלחיץ עוד יותר, כי המחשבות שלי עפות רחוק מדי ומעוררות את חוסר הביטחון שלי.
